"עוד מעט החגים", מזכיר לי היועץ הפנימי
הוא שונא חגים, זה ישר מזכיר לו שעוד שנה עברה, כוס הזמן מתרוקנת לאיטה, וכוס המשפחה נותרת ריקה. במעלית אנחנו פוגשים אשה יפה. אני נהנה מיופיה, והוא ממלמל "איתה היינו מתחתנים". על היועץ היורד לחיי
הגול השלישי שלי מול נבחרת ברזיל העלה את ישראל ל-3:1 ובישר על ניצחון ישראלי ראשון אי-פעם במונדיאל, אך בכל זאת חגגתי באיפוק, פרשתי ידיי ונעתי באיטיות בכיוון חבריי לנבחרת ששעטו לעברי באקסטזה. ואז התעוררתי.
חלקיק שנייה לוקח לי להיזכר מי אני במציאות: אה כן, אחד שאין לו אשה. משנעלמה זהותי הבדויה ונחשפה זו האמיתית, הלכתי לחדר המקלחת, שם מחכה לי כתמיד היועץ. היועץ לא פטפטן גדול, מסתפק במשפטים קצרים ובמבטים רבי משמעות. הוא כועס אפילו כשאני מחייך, מביט בי בביקורתיות כדי שארגיש רע עם עצמי, כאילו שאני אשם שעוד לא נולד המניאק/צדיק שיעצור את הזמן.
"עוד מעט החגים", אמר לי היום, ולא היה צריך להוסיף דבר. הוא שונא חגים, זה ישר מזכיר לו שעוד שנה עברה, כוס הזמן מתרוקנת לאיטה, וכוס המשפחה נותרת ריקה. היועץ הזה יודע הכל, והוא מאשים אותי שאני לא עושה דבר כדי לקחת את עצמי בידיים, או לפחות לעשות לו ילד. הוא לא באמת מדרבן אותי למשהו, סתם מגרד לי את מצב הרוח בימים שגל חום ברמת כווייה מדרגה ראשונה משתולל בחוץ, סתם מפריע לי לחיות ולתת לחיות. אני לא מוותר מהר, ושר לו מול הפרצוף: "יש אנשים שמתייחסים אל החיים כמו אל טיול מאורגן, אבל אני לא נוסע, אני לוקח ת'זמן", אבל כשהוא עונה לי "יום שעובר אינו חוזר" נפסקת השירה, ואני מצחצח שיניים בדממה, מתרכז בשאלה למה הפסיקו לייצר משחות שיניים עם פסים.
היועץ הזה היורד לחיי, אני כבר חודשים מתעלם ממנו, והוא ממשיך לבוא. ניסיתי לפטר אותו כמה פעמים - אבל הוא נשאר, התקשרתי למוקד העירוני שיפנו אותו - הם אמרו שהם לא מתעסקים בדברים כאלה. פעם רדפתי אחריו עם סכין ברחוב - וכך למדתי שהוא מסוגל לעוף. כשכלום לא עזר קראתי לו לשיחה, אמרתי לו שהתקשרו מהספארי וביקשו אותו חזרה עד אחרי החגים, אבל הוא נשאר, החגים הגיעו, וכלום לא השתנה. היום אמרתי לו: "באמא'שך, צא לסיני, על חשבוני, חזור בפסח". איפה....
היועץ הזה משפיע, יש לו נוכחות. הוא לא רצוי, לא עובר מסך, הורס מסיבות, אבל הוא שם, כל הזמן. כל דבר גורם לו לצוץ בניגוד לרצוני, כל מזג אויר, כל ידיעה במקומון, כל רעש מהרחוב. כשאני יוצא מהבית בבוקר אני שולח מבט אחרון בדירה לראות שהאורות כבויים, שהחלונות סגורים, שהמקרר מחרחר כרגיל, והוא מצידו לוחש: "נו לך כבר, אין ממי להיפרד". אני לוקח טלפון נייד, מפתחות, והוא מצטרף עצמאית, מתיישב לי על הכתף, כמו תרנגול מהודר שרק אני רואה, ואנחנו יוצאים. במעלית אנו פוגשים אשה יפה. אני נהנה מיופיה והוא ממלמל "איתה היינו מתחתנים". אשה בהריון עוברת מולנו, אני אומר בלב "איזה כיף, שיהיה במזל", והוא שואל: "ומתי אצלך?", ילד חמוד עובר ממול והוא מצביע עליו: "אתה דווקא תמיד רצית ילדה...". בכניסה למשרד יושבת מזכירה, לא נעימת מראה, "לאאאא... זאת לא מתאימה", הוא ממש צווח עד שהיא שומעת ונעלבת.
אני פותח את קלסרי ורושם את התאריך בראש דף חדש. "מה, כבר סוף אוגוסט???", הוא נדהם, מזכיר לי שהזמן רץ, והתאריך כל הזמן מתקדם בניתורים עצבניים קדימה. כשמשהו טוב קורה, אני שמח, אבל הוא יבשושי: "אז מה? ולמי תספר?", כשמשהו מצחיק מתרחש וכולם צוחקים, גם אני צוחק עד שהוא לוחש: "מה זה משנה, אתה הרי לבד". אחר כך אני אוכל סנדוויץ' ונהנה, עד שהוא אומר לי שזה מזכיר לו את הסנדוויצ'ים של חמותי לשעבר, ורק בשביל לאכול חמש דקות כמו בן אדם אני מעיף אותו מהכתף ויודע שתכף הוא חוזר לשם, התרנגול-קרציה הזה.
הוא מראה לי אנשים בגילי עם שלושה ילדים בגיל בר מצווה
עוד מבט:
תוגת החגים: מה בוער לך, ההורים לוחצים?
יניב גרנות
אנחנו חוזרים הביתה במונית לפני בוקר. לידי יושב דייל ידוע, מיני סלב, שלא ממש תוקף באגרסיביות את הגבעה של הזוגיות. אבל הידוען הדיילי הזה הוא גם חבר טוב שלי וגם מסרב לחייך מהפאנצ'ים הליליים המהממים שהנחתתי עליו, אז אני מתחיל להרצין איתו. הגיג בעיצומם של החגים הנוראיים
אנחנו קוראים באינטרנט שיהודית רביץ בת 54 ויש לה תינוק חדש. "אתה רואה?" אני שמח, "יש לי עוד המון זמן", וזה משתיק אותו לרגע, אבל רק עד הכתבה הבאה, שבה הוא מראה לי אנשים בגילי עם שלושה ילדים בגיל בר מצווה. "יום אחד עוד אעשה ממך געפילטע-עוף עם פרוסת גזר על הראש", אני מאיים, אבל הוא מכיר אותי, ויודע שגזר אצלי לא בא בחשבון.
מהעבודה אני הולך לשחק טניס עם חבר, והיועץ, יש לו פוביה מכדורים צהובים, יורד מהכתף ומתיישב ביציע. אחרי נקודה יפה שאני מנצח הוא לא מריע "כל הכבוד", אלא צועק: "מה זה עוזר לך? אתה לבד!", בערב כשאני חוזר הביתה ומבשל משהו טעים, אני נהנה מהאוכל אבל הוא בפרצוף לימון: "בישלת לעצמך, אה?". אחר כך אני רוצה להיות מאושר כי הפועל ת"א עלתה לליגת האלופות, אבל הוא שם, מזכיר לי שזה אושר ריקני, על הצלחה של אחרים שלא נוגעת לחיי שלי.
לפעמים אני מתעמת איתו: "אתה יודע מה אתה? אתה מחשבות טורדניות!", כך אני מטיח בו, וזה הזמן היחיד שהוא טיפה מחייך, קצת במבוכה, קצת מבושה, כמבין שהוא קוץ בתחת. אני לא בטוח שזה מפריע לו, כי תמיד הוא עונה את אותה תשובה: "במקום לצעוק עליי, עכשיו היית צריך לצאת ולהכיר בחורות". שיו, קרא לי עצלן, אני מסמן לו עם פרוסת גזר, שלא יהיה כזה חכם.
לפני שהולכים לישון הוא עדיין ערני. אני מבין אותו, חגי תשרי צועדים לקראתו כענקים נוראים עם גרזנים ולפידים, לכן הוא מכנה אותם "ימים נוראים". גם לי יש פחד מהחגים, כי זה אומר שנצטרך לבלות הרבה זמן ביחד, היועץ ואני, בימים שבהם הוא בולט כמו שלט זוהר.
כשהיום נגמר והלילה יורד, העולם האחר מחכה לי, בו בוודאי משהו טוב יקרה. לפני זה במקלחת אני נתקל שוב ביועץ. הוא אמר לי פעם שבחיים יש המון מטרות זעירות וחולפות, ושתיים-שלוש מטרות ענקיות, כאלה שמגדירות אותנו ונשארות איתנו לתמיד. קל לנו לפעמים להתמקד במטרות הקטנטנות ובהנאות החולפות, אך זה עלול להסית את תשומת ליבנו ממטרות חיינו. עכשיו הוא מחכה לי על הכיור שבמקלחת, אני יודע בדיוק מה יגיד, ומה אני אענה.
"היה יום טוב היום", אני מדווח ליועץ בניסיון להוכיח לו שהמצב לא כל כך שחור, "אם איכות היום תלויה בכמה היה לי כיף אז היה יום טוב, ואם איכות היום תלויה בכמה בחורות יפות ראיתי אז היה יום טוב, ואם איכות היום תלויה באיזה הצלחות היו לי בעבודה היה יום טוב, ואם איכות היום תלויה בכמה נהניתי לשחק טניס היה יום טוב, ותוסיף לזה גם את הפועל ת"א – אז היה יום מצויין".
אבל היועץ אכל את הסיפורים האלה כבר ב-48'. "היה יום טוב?", הוא שואל. "היה יום טוב", אני עונה בביטחון. "אתה מרגיש טוב?", הוא שואל. "אני מרגיש טוב", אני משיב. ואז הוא שותק, וחושב קצת. "זאת הבעיה", הוא פוסק לבסוף.
לפנייה לכתב/ת 
אתה יודע מה אתה? אתה מחשבות טורדניות!
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
