זה לא רק מצטלם רע - זה באמת רע

מייחסים להנרי קיסינג'ר את האימרה, שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים. והנה כעת, מסתבר שלמדינה אין אפילו מדיניות פנים. החלטות, כך נראה, מתקבלות לא משיקולי מהות, אלא משיקולי יחצ"נות. האם בכך נמצאה מדיניות החוץ האבודה של המדינה, המסתכמת במילים "אם זה יצטלם רע בחו"ל אז כדאי להימנע מכך"?

רק לאחרונה, הודיע שר הביטחון כי אין לגרש את ילדי מהגרי העבודה כיוון שתיגרם "פגיעה אנושה בדמותה של ישראל בעולם"; בדיון בעניין חיילי הנח"ל החרדי שכיוונו, על פי החשד, נשק לעבר פלסטיני כפות, אמר נציג הפרקליטות כי "החשיבות האמיתית בתיק ובמעצר נבחנת בהקשר שבו אנחנו חיים היום. אחרי דו"ח גולדסטון והמרמרה, בתקופה שאנחנו כצבא וכמדינה חיים במעין מצור מוסרי"; החלטת השביעייה לשתף פעולה עם צוות הבדיקה של מזכ"ל האו"ם בעניין המשט התקבלה, כך דווח, לא מרצון ישראלי אלא מתוך "אין ברירה" ומתקווה כי "הליך זה ימנע מבוכות בינלאומיות נוספות"; אפילו יו"ר הכנסת נימק את התנגדותו להצבעה במליאה בעניין שלילת זכויות פרלמנטריות מח"כ חנין זועבי, ב"רגישות בינלאומית".

כל ההחלטות האלו נכונות. אכן ראוי לא לגרש ילדים ישראלים. אכן ראוי לחקור חיילים החשודים בהתעללות. אכן ראוי שישראל תשתף פעולה עם מנגנונים בינלאומיים אמינים. אכן, החלטת הכנסת להפוך לטריבונל פוליטי ולהעניש ח"כית שעמדותיה הן לצנינים בעיני הרוב, היא החלטה אנטי-דמוקרטית ובלתי ראויה. אלא שלא די בקבלת ההחלטות הנכונות - חשוב לא פחות שהן יתקבלו מהסיבות הנכונות, לא בתור "אילוץ" כי העולם נגד, אלא מבחירה ישראלית, כי אנחנו נגד.

קבלת החלטות נכונות מהסיבות הלא נכונות מקבעת בישראל תרבות שלטונית שבה שמירה על זכויות אדם איננה ביטוי אותנטי של ערכי החברה - אלא אילוץ זר, כניעה ללחץ בינלאומי או חנופה דיפלומטית-טקטית. במילים אחרות, מדובר בפשיטת רגל מוסרית, המתנכרת לערכים יהודיים, ישראליים ואוניברסליים. יחס של כבוד ושוויון כלפי בני אדם אחרים, למשל, אינו הנחתה מדו"ח גולדסטון, אלא מקורו גם מהמסורת היהודית.

בנימוקיהם המתנצלים, מוותרים ברק, ריבלין והפרקליטות מראש אפילו על ניסיון לשכנע את הציבור מדוע הצעד ראוי לגופו של עניין, מדוע קבלתה של החלטה מסוימת היא ביטוי לערכים של הציבור הישראלי בעת הזו. אוי לחברה שמנהיגיה חדלו להאמין בערכיה - או ביכולתם שלהם לגייס את תמיכת הציבור בערכים אלו.

בניו-יורק, למשל, ניטש בימים אלו ויכוח מר על התוכנית לבניית מרכז קהילתי מוסלמי ובו מסגד במרחק כמה בלוקים מאתר מגדלי התאומים. ראש העיר מייקל בלומברג לא גמגם ולא גלגל את האחריות על אחרים, כשהסביר מדוע הוא מסתייג נמרצות מהקריאות נגד הקמת המרכז במקום המתוכנן: "מדובר במבחן של המחויבות שלנו לערכים אמריקניים.

עלינו לשאוב אומץ מעקרונותינו, לעשות מה שראוי ולא מה שקל". לדבריו, חופש דת הוא ערך אמריקאי, ערך ניו-יורקי.

כך גם בישראל, ערכינו כחברה מנוגדים לגירוש, מנוגדים לרמיסת בני אדם ושלטון החוק, מנוגדים לדריסת חופש הביטוי של חברי הכנסת. צריך להתעקש לסיים את הכיבוש ולבנות בישראל מציאות של שיוויון, צדק חברתי וזכויות אדם - לא כי בעיני מישהו בחו"ל זה ימצא חן, אלא כי זה ביטוי לערכים שלנו.

תאמרו - ואולי דווקא גירוש ילדים והעלמת עין מדיכוי פלסטינים הם הביטויים האותנטיים לערכי החברה בישראל? איני סבור כך, אבל אולי. ימים יגידו. בכל אופן, אין ספק שלשם אנו הולכים ומידרדרים. אלא שהדרך להיאבק בכך אינה הישענות רופסת על תירוצים מיובאים - אלא על ידי אמירה חד-משמעית, מתמשכת ואופטימית בדבר ערכינו כאן. ואם מנהיגינו מגמגמים, ציניים או סתם התייאשו כבר - אנחנו, הציבור הגדול שנשאר מחובר לערכיו, נרים את הנטל הראוי הזה.

חגי אלעד, מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח