תקיעת השופר – לחיים ולא למוות

תקיעת שופר של ראש השנה היא המצווה העיקרית מן התורה, בחג היחיד, שחל בראש חודש. לתקיעה יש משמעות של זיכרון לכל נפש לפני ה' – לא לאלה שמתו, אלא לחיים, שלא ימותו. התפילות והברכות תוקנו על ידי חכמי ישראל. חשיבותן עצומה, אבל התקיעות חשובות יותר. נאמר בתלמוד (ראש השנה דף לד עמוד ב) כדבר פשוט, שאם יש שתי עיירות, באחת יש תקיעות בלבד, ובאחת יש ברכות ותפילות בלבד – הולכים אל התקיעות, ולא אל הברכות והתפילות, ואפילו במצב של ספק אם יש תקיעות.

בכל זאת, יש קשר הדוק בין התקיעות והברכות, ולכן, ציבור המתפללים הפך את התקיעות לחלק בלתי נפרד מן התפילה. כך נוצר המצב, שמי שלא מגיע לבתי הכנסת, גם איננו שומע שופר, אלא אם בא אליו תוקע באופן מיוחד, כמקובל בחולים.

המוני בית ישראל, שאינם מבאי בתי הכנסת בימינו, נוהגים לקיים מצוות רבות כ'מסורת אבות' – אוכלים מצות בפסח וחלקם גם משתתפים בלימוד תורה בשבועות, צמים ביום הכיפורים וחלקם גם בונים סוכה לסעודת סוכות, מדליקים נרות בחנוכה ומספרים נס פורים. אך רובם אינם שומעים שופר בראש השנה, ומסתפקים במעט דבש, שהוא מנהג, ואיננו מצווה.

הנני קורא בזה למנהלי מתנ"סים, מגרשי ספורט, ולמארגני אירועים ציבוריים, לחזור ולשחרר את קול השופר לעם ישראל כולו, ולקיים בחג עצמו ("יום תרועה יהיה לכם"), בשעות האור (בשעה נוחה אחר הצהריים, למשל) טקס מכובד של תקיעת שופר עם דברי ברכה לשנה העברית החדשה מפי אישי ציבור (למשל, אחד 'דתי' ואחד 'חילוני'), ולא פחות חשוב, לתת גם לילדים הזדמנות לנסות את כוחם בשופרות, כי תקיעות של ילדים מעוררות התלהבות גדולה גם של הוריהם (מניסיון).

יחד עם זה, אני קורא לכל המתפללים כשליחי ציבור, להתכוון להוציא ידי חובה לא רק את העומדים בתפילה בבתי הכנסת,

אלא גם את כל מי שטוב לו להיות חלק מן התפילה, בכל מקום שהוא נמצא ("העם שבשדות", בלשון הגמרא), וברכה מיוחדת שלוחה לכל היוצאים להתפלל בימים הנוראים עם הציבור הכללי, שאיננו מזוהה כ'דתי', מפני שהם מחברים את כנסת ישראל לחטיבה אחת לפני ה'.

ועוד בקשה לי אליכם המתפללים – לחיים תתפללו ולא למוות, לכל אדם באשר הוא שם! ואל נא ניגרר אחרי "רשעת הגויים" להידמות לאנשי דמים וג'יהאד, חס ושלום.

ובזכות זה, נזכה ליום יבוא, בו יפתח ה' גם את לבבות אויבינו, ויכירו במלכותו – שרק ידו הגדולה של א-ללה לבדו, היא שמחזירה את היהודים אל ארצם העתיקה והמקודשת, והיא שנתנה להם את כל ניצחונותיהם, ולפיכך, דווקא השלום של מאמיני האיסלאם (בלי תנאים) עם מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, הוא רצונו האמיתי של א-ללה, ובו יתקדש שמו בכל העולם.