שיר אהובת האספן

בהשקות רכב, מטבע הדברים, אתה נתקל במכוניות חדשות. עניין די טריוויאלי. אבל לאחרונה החליטה ב.מ.וו לבוא בסוג של הפוכה, ולהזמין חבורת עיתונאים להשקת מכוניות ישנות. מאוד ישנות: הכי צעירה בין הגרוטאות-לאספנים שהוצגו שם נולדה ב-1986. ותנו לי להגיד לכם כבר עכשיו, שהעניין הזה לא בא לי טוב.

אתם בטח מכירים אותם, את היצורים המוזרים שמתעקשים כי תקליטי ויניל שרוטים ומאובקים הם-הם מחסני המוזיקה האמיתית. דיסק? בא להם להקיא. MP3 עושה להם פריחה. עכשיו, אם אני ממש מתאמץ או לחלופין שותה המון, אני יכול להביט בחובבי הנוסטלגיה האלה במידה סבירה של אמפתיה; מה אני יודע, אולי החריקות של המחט הבלויה על תקליט מחורץ עושות להם נעים באוזן התיכונה.

מצד שני, לא משנה כמה אתאמץ, אין לי שמץ של מושג מה רוצים חובבי המכוניות הקלאסיות. ליתר דיוק, יש לי מושג, אבל רק במקרים מסוימים. למשל, כל עוד הם משפצים את הגרוטאה בת ה-200 שלהם, שהיתה יפה אך מחורבנת כבר כשירדה מפס הייצור. הנה, לנצ'יה עשתה המון מכוניות יפות שהחלידו בדרך מפס הייצור לשער היציאה מהמפעל. או יגואר, בטח משנות ה-70 - מכונית שאיבדה 80% מערכה בשלושת החודשים הראשונים שלה על הכביש, ואף אחד לא רצה לקנות אחר כך. אבל אלה מכוניות יפהפיות, ואין לי בעיה עם אמנות עתיקה. איפה כן מתחילה הבעיה שלי? ברגע שהחבורה הקלאסית מתחילה לדבר על איכות נסיעה בטרנטע משופצת בת 40.

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

<object width='408' height='296' type='application/x-shockwave-flash' data='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'><param name='movie' value='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'/><param name='flashvars' value='config={&quot;key&quot;:&quot;#&#036;82d88990cf33aa2235a&quot;,&quot;clip&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;http://ynethd-f.akamaihd.net/z/upl/613/509.flv/manifest.f4m&quot;,&quot;scaling&quot;:&quot;fit&quot;,&quot;provider&quot;:&quot;akamai&quot;,&quot;type&quot;:&quot;video&quot;},&quot;plugins&quot;:{&quot;akamai&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/AkamaiAdvancedFlowplayerProvider-3.9.swf&quot;},&quot;controls&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.controls-3.2.16.swf&quot;,&quot;autoHide&quot;:false,&quot;height&quot;:26,&quot;zIndex&quot;:1},&quot;amta&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/amta_plugin_20314.swf&quot;,&quot;siteKey&quot;:&quot;ynet&quot;,&quot;category&quot;:&quot;550.Auto-4303.Classic&quot;}},&quot;logo&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/flowplayerlive/ynetlogo.png&quot;,&quot;top&quot;:15,&quot;left&quot;:15,&quot;fullscreenOnly&quot;:false}}'/><param name='allowfullscreen' value='true'/><param name='quality' value='high'/><param name='cachebusting' value='true'/><param name='bgcolor' value='#000000'/><param name='wmode' value='opaque'/><param name='AllowScriptAccess' value='always'></object>

אתם יכולים לזבל לי את השכל על כל דבר, אבל לא לשכנע אותי שכיף להוריד הילוכים עם דאבל-קלאץ' ודאבל-גז בזמן תמרוני חניה. אף אחד לא ישכנע אותי שהגה בלי תגבור - או ברקסים בלי בלימה, או מנוע בלי כוח - זה יותר טוב. זה מקסימום נחמד בשביל הקטע, אבל זה לא פחות מסיוט בשביל לנהוג.

אז למה הסכמתי בכלל לקפוץ לאיטליה לסשן של שלושה ימי נהיגה בערמת גרוטאות משופצות של ב.מ.וו? או, קודם כל בגלל האוכל והיין. אחר כך, מתוך תקווה שהבווארים לא יתאפקו וידחפו בין כל הענתיקות גם אחת ממש שווה ועדכנית, לצורך אמת מידה. נגיד, סתם לדוגמה, 335 חדשה.

עתיק האישי

בבוקר יום הנהיגה הראשון, אחרי ארבע מנות אספרסו מר כמו גיהנום, לא אמרתי שלום לאף אחד. רק העפתי מבט על המכוניות נטולות הגג שהמתינו לי, וראיתי את האסון: גרוטאות אחת-אחת. אמנם שמורות עד כדי כך שהן נראות כאילו יצאו עכשיו מהמוסך הפרטי של מייסד ב.מ.וו, רק שזה בטח קרה לפני 50 שנה. ובדיוק כשתכננתי לוותר על כל העניין, להזמין לחדר איזה קיאנטי קלאסיקו ולהעביר את הזמן עד יעבור זעם - הגיע אלי אחד המארחים, שזיהה אצלי כנראה עוינות טבעית, ונתן לי מפתח מתוחכם ורב-שימושי של 335 חדשה. 2010, שבעה הילוכים, טון-שמונה-מאות, 3.0 ליטר, טווין-טורבו, 306 כ"ס. וגם 250 קמ"ש, אבל רק בגלל ההגבלה האלקטרונית.

צעירה, מיוחדת, עם חוש הומור ודימיון פרוע

האמת, לא בטוח שזה המוצר הכי טוב שיש לתעשיית הרכב להציע. אני אישית מעדיף תמיד מכוניות עם גג נורמלי ולא משהו מתקפל. יש לזה אפילו הסברים דינמיים שברור לי שאתם לא רוצים לשמוע. אבל השילוב שמציעה ה-335 החדשה - אחד המנועים הטובים בעולם, אחת מתיבות ההילוכים המדויקות שיוצרו אי-פעם, והאיכות הפנטסטית שהבווארים מקפידים עליה בכל יתר המערכות - מייצר מכונת נהיגה מטורפת.

ברור שיש מהירות ממנה. בסטנדרט של היום היא אפילו לא נחשבת לחזקה במיוחד, ויחס ההספק-משקל שלה לא מתקרב אפילו לחלום מוטורי רטוב. ובכל זאת, באותו בוקר לא הייתי מעדיף לבלות בשום מכונית אחרת. הכל שם עובד כל כך טוב, ושום דבר לא מאיים עליך, או לפחות עלי: הגודל הפיזי של סדרה 3 מתאים לי כמו כפפה ליד. ועוד לא אמרתי כלום על הסאונד של המנוע הזה, בעיקר בהורדות הילוכים ובתוך מנהרות, שהספיק בשביל לסדר לי בעבר אזהרת דו"ח מאיזה קרביניירי משועמם. אם מישהו היה אומר לי בשלב הזה שבקרוב אמצא את עצמי בתוך אחת העתיקות שמסביב, הייתי חושב שהוא אופטימיסט חסר תקנה.

בינתיים יצאה חבורת הגרוטאות לדרך, ואני תכננתי לנוח קצת ולעיין בקוריירה דה-לה סרה. אחרי שעה וחצי, חשבתי, אתן גז. בטח אשיג אותם בשעה-שעתיים לארוחת הצהריים, מה שבהחלט היה עשוי לקרות אלמלא כיביתי את ה־GPS וניווטתי בכיוון כללי צפונה במקום דרומה. מכל מקום, כשפגשתי שוב את המכוניות העתיקות, הייתי במצב רוח אחר. "למה לא", חשב לעצמו החלק המטופש שבי. "ניקח אחת לסיבוב קטן".

באופן שנראה לי הולם באותו רגע, התבייתי על 335 משנת 1939: ארבעה הילוכים ידניים, 1,300 ק"ג, 145 קמ"ש. זאת היתה המכונית היוקרתית הראשונה של ב.מ.וו; היא הוצגה בתערוכת הרכב של לונדון ב-1938 ונכנסה לייצור כעבור שנה. רק 157 חתיכות יוצרו ממנה, וזה לא לגמרי מפתיע, בהתחשב בכך שהיא הוצגה לבריטים בשעה שהתוכניות לפלישה לפולין ולתחילת מלחמת העולם השנייה היו בשלבי פיתוח מתקדמים. וחוץ מזה, היא הוכיחה את כל מה שחשבתי מלכתחילה על כל הקשקוש הקלאסי הזה.

היא נראתה לא לעניין עוד לפני שניסיתי לשלב לראשון, ולראות אם היא מצליחה להתגלגל לבד במורד ההר. ואז גיליתי שכמו שהיא נראית, ככה היא גם נוסעת: מעצבן לאללה. הגה שמסתובב כשבא לו, בלי שום קשר לכוח שאתה מפעיל עליו - וצריך כוח, כי הדבר הארור הזה פשוט לא זז. ברקסים? הצחקתם את כל בוואריה. העגלה הזאת עצרה רק כשהוצאתי רגל החוצה. וההילוך השני לא נכנס גם אחרי תפילות ייעודיות, והקלאץ' הפריד רק כשהתחשק לו, וכשהחל לרדת גשם הרגשתי שצמיגי המיקי מאוס צפים על המים המצטברים במקום להוביל אותי למקום המשוער שאליו מכוון ההגה. דיכאון.

אחרי החוויה הפחות ממסעירה על ה־335 המוזיאונית, העפתי מבט מזלזל בגרוטאה הבאה שהמתינה לי: צעירונת מ-1986. ואם הייתי כותב באנגלית, אז הייתי אומר שכאן התעבתה העלילה.

שלוש לדורות

תסתכלו טוב על הסדרה 3 הנוכחית; המכונית הזאת, מודל תשמ"ו (325i, חמישה הילוכים ידניים, 1,200 ק"ג, 215 קמ"ש, 171 כ"ס), היא החוליה הראשונה בשושלת שלה. איתה התחיל הכל: היא זאת שלקחה את המתחרות הגרמניות לסיבוב איגרוף, הותירה אחת מדממת וחסרת יכולת תנועה, וגרמה לשנייה לזרוק מגבת לבנה בכוחות האחרונים. עד 93' היא התגלגלה מפס הייצור של ב.מ.וו בשלל גירסאות מרכב-מנוע, כל אחת טובה מהאחרת.

אם רק היו משאירים אותן ככה, קרחונים לא היו מפשירים

כבר אחרי הקילומטרים הראשונים איתה היה לי ברור שגם אם ישימו לי עכשיו מפתחות של M3 חדשה ביד - או נניח גלוק מול הרקה - אני לא עוזב את ההגה שלה. צריך לנסות כדי להבין איזה תענוג זה לנהוג במכונית שהיתה חדשה לפני כמעט רבע מאה, ועדיין מרגישה כמו הדבר האמיתי.

הבא בתור היה דגם 1600 משנת 1970. ארבעה הילוכים ידניים, 960 ק"ג, 160 קמ"ש, 85 כ"ס. הגרמנים מספרים שהפתוחה הקטנה הזאת היתה להיט מכירות, עם אחלה שילוב בין עלות לתועלת. משהו שאתם מצפים מגרמנים לומר, ושגם הגרמנים מצפים מעצמם. ותנו לי להגיד לכם: תועלת או לא, אם אני צריך לבחור בין מאזדה מיאטה חדשה ומלוקקת למכונית הזאת, אני בועט בכנף השמאלית של היפנית המסורסת ולוקח את הגרמנית. עם הגה בלי תגבור ומנוע בלי אנרגיה וברקסים בלי כוח. הדבר הקטן הזה, שמאיץ לא הרבה יותר מהר מאופניים, מייצר יותר כיף מכמעט מכל מכונית ספורט מודרנית.

מתחרה רצינית על תואר הכי פחות פח להנאה

מכאן כבר דהרתי בחדווה יותר מעשור לאחור, והגעתי לטווח הקלאסי-אסלי עם 502 משנת 1955. רק 57 חתיכות יוצרו מהמכונית הזאת (ארבעה הילוכים, 1,440 ק"ג, V8, 2.6 ליטר, 100 כ"ס, V8), נתון שהופך אותה לנדירה בכל קנה מידה. ועם המון שיק שנראה דווקא אמריקני, אולי בגלל הצבע הפסטלי שקצת מזכיר דיינר על גלגלים. בכל מקרה, המכונית הזאת נחשבת לא רק לפורצת דרך בעיצוב - מה שאני לא ממש מבין לאור האמריקאיות המדוברת, אבל לא חשוב - אלא גם לסוג של הצהרת כוונות טכנולוגית. ומה נשאר היום מההצהרה הזאת? בואו נגיד ככה, לא מסוכן להתערב שהיא נוחה יותר, שקטה יותר ומרווחת יותר מהמכונית הבאה שלכם. נוחי, תרגיע. אני לא מתכוון אליך.

עזבו את הקטע של בורר ההילוכים באזור ההגה, שהוא מין אוננות אופקית שתמיד אהבתי: לאוטו הזה, ובעיקר למנוע שלו, יש טונות של קסם. הילוך שלישי יביא אתכם לכל מקום במהירות של אפס עד 80, עם רעש מינימלי ותאוצה סבירה לגמרי. רבאק, אנחנו מדברים כאן על מכונית זקנה. פשוט תענוג.

באנג גאנג

אחרי כל אלה, מה-325 בת שני העשורים וחצי ועד ה-502 משנות ה-50 הבטוח עליזות עבור מישהו, נותרה לי רק הקשישה שבחבורה: ב.מ.וו 327 שיוצרה ב-1937, שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. ארבעה הילוכים, 1,100 ק"ג, 125 קמ"ש. ואני מסתכן כאן, אבל קובע בכל זאת שאם צריך לבחור מכונית קלאסית אחת לחיות איתה - אז מכל החבורה המרשימה שכאן, זאת חייבת להיות ה־327. קטנה, עצבנית, במקרה שלי גם מכונה למרוצי ראלי ממש ארוכים. 80 כ"ס, מנוע שישה צילינדרים בנפח 2.0 ליטר, גיר קצר יחסית, סאונד שאפשר להגדיר רק כאלוהי, והתנהגות כביש יותר טובה משל טויוטה קורולה מודל 2010. ועכשיו לך תגיד בפרצוף רציני שאתה לא מבין מה הקטע עם מכוניות

קלאסיות.

האיש שאחראי לשימור המכוניות הקלאסיות של ב.מ.וו נשבע לי שהוא ישן עם ה-327 בסלון. נראה לי סביר; חולי הרוח בין האיטלקים, כאלה שמזהים מכונית מרוץ לפי אוושת הצמיגים, רדפו אחריה בכל עיירה נידחת שביקרתי. וכשהשתבשה לה מעט ההצתה והחלו הבק-פיירים, מצאתי מאחורי באופן קבוע חבורה של כמה רוכבי אופנוע, שבעיקר רצו לשמוע את הפיצוצים הנפלאים מהאגזוז הרחב. ואני מצידי ידעתי שאני מאוהב.

בסוף החזרתי בצער רב את המפתחות של מכונית ממש קטנה בת 73. אני לא יכול לומר שהייתי מחליף אותה ב־335 החדשה, אם כי היא שווה כמו ארבע חתיכות ממנה, אבל די התמכרתי. למרות שאם להיות ישר עד הסוף, זה בעיקר בגלל הערך שלה. תכלס, עדיין יש לי בעיה עם מכוניות שאפשר לעקוף בעזרת אופניים.