לא זכויות התלמיד, אלא זכויות התלמידים
עם או בלי מצלמות אבטחה במסדרונות, נראה שמערכת החינוך מתחילה להפנים שלתלמיד יש לא רק זכויות, אלא קודם כל חובות. כך נתמודד עם אלימים, ונדליסטים ומפריענים
שנת הלימודים החלה זה עתה, ושוב שואלים המורים את עצמם, האם המנהלים יגבו אותם אם יופיעו בעיות משמעת של תלמידים בעייתיים. בשנה האחרונה שמענו ששר החינוך גדעון סער הצהיר כי ייתן גיבוי לצוותים החינוכיים במקרה של אלימות, וכי תתאפשר הרחקה מיידית במקרים כאלו. בימים האחרונים עלתה גם שאלת הצבת מצלמות האבטחה בבתי הספר - בנסיון ליצור משמעת.
ברם, ככל שהדבר תלוי בתחושה הקשה שמאחורי אלימות בלתי נסבלת עומדים הורים שלרשותם עורך דין ממולח, עלולים הישגי משרד החינוך - והמצלמות - להיות מוגבלים בלבד. דומני שלצד פתרונות פדגוגיים הקשורים ליחס שבין משמעות למשמעות, הבעיה הכללית של העדר הגבולות בבתי הספר תוכל להצטמצם רק תוך יצירת איזון אפקטיבי של שיח הזכויות והחובות.
לפני כחצי שנה אמרה ח"כ ד"ר עינת וילף, מקימת הפורום בכנסת למען קידום מעמד המורה, כי תפעל לביטול חוק זכויות התלמיד מ-2004, כיון שאינו מאפשר לאנשי החינוך לבצע את תפקידם במִשמוּע תלמידיהם. צעד חריף מדי? אולי נדרש שינוי אחר: שינוי שמו של החוק ל"חוק זכויות התלמידים".
מה ההבדל? הוא אינו כמותי גרידא. בדומה למושגים אחרים מתחום זכויות הפרט, גם חוק זה מנוסח בלשון יחיד ("זכויות התלמיד"), באופן המקשה ליצור או לייצב נורמות חברתיות תקינות במערכת החינוך, כי ברגע שהאינדיבידואל הוא המרכז ובעל הערך האולטימטיבי, שאלת המרקם הכיתתי, שאלת זכותם של כלל הלומדים לאקלים ולחינוך טוב - הופכת משנית.
כשאנו מדברים על "זכויות התלמידים", אנו משתמשים במינוח המכניס אותנו לשדה אחר לגמרי. לא עוד התלמיד כ"אי בודד", אלא התלמידים כקבוצה וכמי שזכויותיהם באות לידי ביטוי בשמירה על התקינות של הכיתה ובית הספר. "אף אדם אינו אי", כפי שכתב לפני כ-500 שנים המשורר האנגלי ג'ון דאן. כשהמינוח הוא "זכויות התלמידים" - ברור לכל כי זכות הכלל אינה נחותה מזכויות הפרטים המרכיבים אותו, וכי מי שמקלקל מארג זה אינו זכאי לחסינות. אמנם, מעבר למתח בין יחיד וקבוצה, טמון בחוק זכויות התלמיד כשל נוסף, והוא נושא הזכויות והחובות.
בבריכה יש שלט המודיע על "זכויות המתרחץ"?
חלק ניכר מהקושי ביצירת אקלים חינוכי והשלטת משמעת נובע משיח הזכויות בחברה המודרנית שאצל תלמידים מסוימים מקבל את המשמעות: אני המלך, השאר - שיקפצו לי. גם קיומו של חוק חינוך חובה, שמטרתו הראשונית היתה והינה חיובית, מעביר לתלמידים מפריענים מסר (כוזב, אמנם), לפיו הם בעלי הבית, בעוד הצוות החינוכי הוא השבוי בידיהם. השילוב בין חוק חינוך חובה לחוק זכויות התלמיד הוא אפוא נפיץ, משום שהוא מעניק "שרשרת חסינות" למי שפוגע בחבריו לכיתה ובמוריו.
נכון, אין זו חסינות מוחלטת, אך תחושת חוסר האונים מול תלמיד המנפנף בחוסר הלגיטימיות של הרחקתו מהכיתה או מבית הספר היא בלתי נסבלת לאנשי חינוך. עבודה חינוכית של ליבון, הבהרת והסברת הגבולות ונסיון להבין את המקום ממנו נובעים קשיי התלמיד הינם הכרחיים, אך מערכת החינוך נמצאת במקום שבו ברור כי נסיונות ההכלה של אנשי החינוך הם מוגזמים ומזמינים בעצמם קשיים ובדיקת גבולות נוספת.
דוגמת הבריכה מדגימה את בעייתיות שיח הזכויות: האם יש צורך לכתוב בשלט הכניסה כי זכותו של המתרחץ לשחות? מובן שלא. מה בכל זאת כתוב? "חובות המתרחץ", למשל: התקלחות לפני הכניסה לבריכה, תנאי כניסה ושהיה במים וכן הלאה. טבע הדברים הוא שברגע שהחובות ממולאות על ידי באי הבריכה - מימוש הזכויות של כלל המתרחצים הוא כמעט מובן מאליו. במצב כזה ברור גם מה מותר ומה אסור. אבל במצב של ריבוי "שלטי זכויות" - האיזון בין השמירה על הנורמות למילוי רצונות הפרט מתערער.
גם בבתי הספר, טוב יעשו אם יוצב שלט שבו כתובות הנחיות לבאי בית הספר, מורים כתלמידים, באותיות של קידוש לבנה: "יש לשמור על כבודם של כל השוהים בבית הספר", "אין להשחית רכוש - העבריין יסולק ויוענש כחוק", וכן הלאה.
הדרך לחזק את הנורמות ולטפח אקלים חינוכי טוב יותר, שבו ידעו ונדליסטים ומפריענים כי יש גבול לפוגענותם, היא על ידי הצבת גבולות ברורים יותר וברי-אכיפה. תפקידו של משרד החינוך הוא לייצר סטנדרטיזציה של הגבולות הבית-ספריים ולגבות את הצוותים החינוכיים.
נדמה כי מערכת החינוך אכן צועדת בכיוון שהותווה בדברים אלו. עם או בלי מצלמות אבטחה במסדרונות, חשוב להבהיר שהדיון איננו מסתכם בזכויות האינדיבידואל, ושיש כאן תמונה חברתית הקודמת מבחינה לוגית ומעשית לזכות היחיד לעשות ככל העולה על רוחו. תובנה זו עשויה להועיל גם בהקשרים נוספים בחברה הישראלית, שעודנה תרה אחר האיזון הנכון והמועיל בין זכויות היחיד לטובת הכלל.
נדב ברמן, מורה למחשבת ישראל בתיכון תל"י בית חינוך, ירושלים
לפנייה לכתב/ת 
