מה קרה לחלום הירוק של גוש דן?

במשך 40 שנה שימש הר הזבל של חיריה כאתר הפסולת העיקרי של גוש דן. מאז שהופסקה הטמנת הפסולת במקום, נדמה שהוא הפך לנקודת התצפית המועדפת על פוליטיקאים.

מי לא ביקר שם בשנים האחרונות? ראשי ממשלות, שרים, ראשי משלחות ואפילו דיפלומטים זרים. כולם שמעו את אותה הסקירה, צפו באותה הדמיה ממוחשבת וחלקו שבחים לתוכנית שעתידה ליצור רצף ירוק בין רמת גן לחולון. "סמל ההזנחה והטעויות הסביבתיות יהפוך בקרוב לסמל של פעילות ירוקה", הצהירו שם כולם, כל אחד בתורו.

בהדמיות נראה הפארק העתידי - "פארק אריאל שרון" - כמו הבטחה מרשימה; חלומו הירוק של כל תושב מרכז הארץ. מתוכננים שם אגמי מים, שבילי הליכה ומסלולי אופניים, אמפתיאטרון גדול ובעיקר - הרבה מאוד ירוק בעיניים. אלפי דונמים של צמחים, עצים ושטחי בר עירוניים אמורים להפוך לריאה הירוקה המרכזית של מתחם הבטון הענק המכונה גוש דן, אזור שנאנק תחת צפיפות איומה כבר שנים רבות.

לפני כשבוע ביקרו במקום שר האוצר יובל שטייניץ והשר להגנת הסביבה גלעד ארדן. במעמד החגיגי הם הבטיחו כי "הסנטרל פארק הישראלי", כהגדרתם, יקבל גיבוי מלא מהממשלה ותמיכה נדיבה מקופת המדינה. איש לא נקב בסכומים מדויקים, אבל השרים חזרו ואמרו שפארק אריאל שרון הוא לא פחות מפרויקט לאומי.

ההדמיה של הפארק העתידי (באדיבות לאץ ושות' אדריכלים, גרמניה) 

שטייניץ הדגיש כי לא מדובר רק בעוד שטח ירוק אלא בכרטיס ביקור בקנה מידה לאומי. "זהו לא רק פארק; זהו שער הכניסה לישראל", הצהיר בפני העיתונאים שהוזמנו לסיור המיוזע. "כל תייר וכל עולה חדש שינחת בנתב"ג יראה את המקום הזה בהגיעו לארץ. אנחנו ניתן לתוכנית גיבוי". 

אך הבעיה מתחילה כשההדמיה מסתיימת, וכשהפוליטיקאים עוזבים את המקום. החלומות הירוקים מפנים את מקומם למציאות בה הצבע השולט הוא חום. 15 שנה לאחר שהחל התכנון הראשוני ושש שנים לאחר שהוקמה החברה הממשלתית שתקדם את הפרויקט, נדמה שהכל עדיין תקוע. 

מציאות או הדמיה?

העדות למאמץ המועט שעושה הממשלה ניכר בעבודתה של החברה הממשלתית שהיא עצמה הקימה. עד לאחרונה, למרות שעשרות אנשים עמלים על הפרויקט הענק - מתכננים, מהנדסים, אדריכלי נוף ואנשי סביבה - התנהלה חברת פארק אריאל שרון מבלי לקיים ישיבות דירקטוריון סדירות, ללא תוכנית עבודה ברורה וגם ללא תקציב קבוע.

לא זו בלבד, אלא שמרבית השטח שעליו אמור להשתרע הפארק כלל אינו מצוי ברשות החברה. ואם כל זה לא מספיק  - הרי שרק בימים אלה - שש שנים לאחר הקמתה, כאמור - החלו לגבש בחברה תוכנית אסטרטגית שמטרתה לבחון דרכים לקידום הפרויקט.  

תוכנית יש. וזהו בערך. איור של הפארק המתוכנן

בביקורו במתחם הדגיש שטייניץ כי בכוונת משרדו לתמוך בפרויקט ולסייע בקידומו, אך אם שואלים גורמים המעורבים בניהול המקום - הרי שעד היום אין להם מושג כיצד אמורה להתבטא התמיכה הממשלתית.

מכשול נוסף - אולי העיקרי שבהם - בדרך להגשמת החלום הירוק של גוש דן הוא כנראה נושא הקרקעות.

תוכנית המתאר מייעדת לפארק שטח של 8,000 דונם - תוכנית שאפתנית ללא ספק, בהתחשב בעובדה שהסנטרל פארק בניו יורק גודלו "רק" 3,500 דונם. בפועל, בבעלות החברה הממשלתית מצוי פחות משליש מהשטח המדובר. שאר הקרקעות נמצאות בידיהן של גורמים שונים, שבחלקם מתנגדים להעברתן לחברה הממשלתית ואף מנהלים נגדה הליכים משפטיים בנושא.  

רוב הקרקע לא בבעלות החברה. הר הזבל בחיריה (צילום: אביגיל עוזי) 

כך למשל, כ-1,000 דונם משטח הפארק העתידי נמצאים בידי חברת "הזרע 1939", שמסרבת לפנותם ודורשת פיצויים, לאחר שעשתה בהם שימוש בחכירה לצרכים חקלאיים ואף ביקשה לקדם עליהם פרויקט נדל"ני. 

כ-3,400 דונם נוספים מוגדים כאדמות של בית הספר "מקווה ישראל", ולפי שעה לא ברור כיצד ישולבו בשטח הפארק. כ-1,000 דונם נוספים שייכים לחברת פארק דרום. "הדרך לקבלת הקרקעות עוד רחוקה", מדגישים בחברה.

חברה ממשלתית שתלויה בתרומות

פרט לבעיית הקרקעות ישנה גם בעיית התקציב. חברת "פארק אריאל שרון" היא ככל הנראה החברה הממשלתית היחידה בישראל שפועלת ללא בסיס תקציבי קבוע. השיטה שבה ממלאת החברה את קופתה נקראת "מאצ'ינג": על כל סכום שמצליחה החברה לגייס מתרומות, מתחייבת הממשלה להזרים סכום זהה. אבל המשמעות היא שאם אין תורמים - גם אין תקצוב ממשלתי. 

עד כה הצליחה החברה לגייס תרומות בגובה 8 מיליון דולרים, והממשלה אכן עמדה בהתחייבותה והשוותה את הסכום. בשקלים מדובר בכ-60 מיליון שקל, אך כשמביטים על צרכי התקציב של הפרויקט מבינים שמדובר בטיפה בים. בחברה הממשלתית מעריכים כי עלויות הפיתוח הראשוניות של כ-2,000 דונם שבבעלותם כיום עומדות על 200 עד 300 מיליון שקל.

"העלויות הללו כוללות רק עבודות תשתית ראשוניות כגון שיקום, ניקוז, הסטת נחלים, הליכי הפקעת קרקעות מחוכרים ופעולות בסיסיות שיאפשרו את הקמת הפארק. זה לא כולל הקמת אמפיתאטרון או אגם", הם מבהירים.

מאז נכנסה לתפקידה אסתי אפלבוים פולני, ממלאת מקום יושב ראש החברה, נעשים מאמצים רבים לשינוי המצב. בארבעת החודשים האחרונים נפתחו מגעים מול האוצר במטרה לשנות את שיטת ה"מאצ'ינג", וגם החלה להתגבש תוכנית אסטרטגית שמטרתה לבחון כיצד "מזיזים את העגלה קדימה".

"עוד עשר שנים יהיה פה פארק"

בינתיים, עד שיהיה פה פארק אמיתי, אפשר להתנחם בכמה צעדים ראשונים שכבר נעשים בשטח בניסיון לשנות את פניו של הר הזבל. בשנים האחרונות המשאיות מביאות לכאן את האשפה רק כתחנת ביניים, ובאתר פועל מפעל מיחזור המטפל בפסולת אורגנית, פסולת בניין, פסולת עץ וגזם וגם מיחזור צמיגים. את שאריות הפסולת שלא ניתן למחזר מעבירים להטמנה בדרום הארץ. 

16 מיליון טונות של אשפה שהצטברו בהר עם השנים נוצלו גם הם ביעילות. כ-70 בארות שנקדחו אל תוך הר הזבל מפיקות מהפסולת הדחוסה ביו-גז המשמש לייצור חשמל "ירוק". באתר פועל גם המרכז לחינוך סביבתי של חיריה, הממוקם בתוך מפעל קומפוסט ישן, והוא נחשב לסיפור הצלחה מקומי שמארח תלמידים במהלך השנה, ופסטיבלים באווירה "ירוקה" בחופשות.

הפרויקטים הללו הם רשימה חלקית בלבד, אך השאלה המרכזית היא מתי יצא האתר משלב הפרויקטים וישרת את תושבי גוש דן כפארק ציבורי? מתי השם "חיריה" יפנה את מקומו לשם "פארק אריאל שרון"? השאלה הזו מרחפת באוויר בינתיים.

מנכ"ל החברה הממשלתית, משה בורוכוב, מנסה לפוגג אותה עם חזון אופטימי: "שטח ראשוני של הפארק, בגודל של כ-60 דונם, יוכל להיפתח לציבור כבר בסוף השנה הנוכחית", הוא מעריך. "עוד עשר שנים יהיה פה פארק כמו שאנו מתכננים, זה בטוח".

לא התקבלו תגובות ממשרד האוצר, המשרד להגנת הסביבה וחברת "הזרע 1939".