הגזענות של מחרימי אריאל
השחקנים ויתרו מראש על תושבי אריאל - והפריפריה בכלל - משום שהם ויתרו מזמן על החברה הישראלית שאינה חלק מהאליטה שלהם. בדיוק כמו שהם ויתרו גם על הפלסטינים
פתאום נזכרו שחקני ישראל שהם בעצם מאוד פוליטיים. הצגות הבידור המסחריות והזולות שמעלים הקאמרי והבימה, הפכו בן לילה לתיאטרון פוליטי וחברתי, ואיך אפשר לצפות מהאמנים שיבגדו באני האמנותי שלהם ויציגו ברכט באריאל, כאילו הייתה זאת עוד עיר נורמלית בישראל.
מרבית הישראלים מתנגדים לשליטה בשטחים ומסכימים שאין שום הצדקה מוסרית לכיבוש של מיליוני פלסטינים, אך מאחורי הסירוב העיקש של שחקני תל-אביב להופיע בפני תושבי אריאל מסתתר דבר מה אחר. גזענות למשל.
אם אנשי התיאטרון באמת רוצים לשנות את העולם באמצעות הדבר שהם עושים הכי טוב - אמנות - מדוע הם מסרבים להופיע בפני הקהל של אריאל? התכנים החברתיים והפוליטיים שיכול התיאטרון להציע, נחוצים הרבה יותר בעיר הפריפריאלית הזאת מאשר בלב בתל-אביב.
הקהל שבא לראות את חנוך לוין בקאמרי לא זקוק לאיתי טיראן ולדרור קרן כדי שיפקחו את עיניו, ואין חשש שייפול מהכיסא לנוכח התכנים החתרניים שיש לתיאטרון להציע לו (ולצערנו יש מעט מאוד כאלה בתיאטרון הישראלי המתחנף).
אלא שהשחקנים ה"מצפוניים" של תל אביב לא באמת רוצים להתמודד עם הקהל שם. מי יודע, אולי אפילו עשוי לצלצל שם טלפון סלולרי במהלך ההצגה. הם ויתרו מראש על חובבי התיאטרון שמחוץ לתל-אביב, משום שהם ויתרו מזמן על החברה הישראלית.
מרבית תושביה של אריאל אינם מתנחלים אידיאולוגיים או כאלו שגרים מעבר לקו הירוק בגלל להט דתי עמוק. כפי שהראו מחקרים, הם מתגוררים שם - רוסים, אתיופיים ואזרחים נוספים מהשכבות הנמוכות של החברה הישראלית - משום שידם אינה משגת מגורים במדינת תל-אביב.
הם עברו אליה לא מאהבת ארץ ישראל, אלא משום שארץ ישראל הישנה והטובה לא אהבה אותם. האליטה האשכנזית-חילונית-עירונית שהפריטה את שירותי המדינה וחילקה את נכסיה לבעלי ההון, דחפה אותם אל "ארץ המתנחלים", ולמרות שהיא טוענת שהיא רוצה שהם יחזרו הביתה, היא בסתר לבה משתוקקת שהם יישארו שם לנצח.
שאריאל תטבע בים
השחקנים לא רוצים להציג באריאל, משום שהם היו רוצים שהיא תיעלם, על כל מה שהיא מייצגת עבורם. זה לא מפתיע: אותם אנשים הם גם אלו שתומכים ברעיון שתי המדינות המבוסס על הפרדה בין שני העמים, משום שהם רוצים שהפלסטינים על התרבות המזרחית וה"פרימיטיבית" שלהם ייעלמו מאחורי חומות הגדר.
המתנחלים, ממש כמו הפלסטינים, מאיימים על ההגמוניה של האליטה עם הערכים הלא-מערביים שלהם. במקום לסגוד לכסף, מציעים המתנחלים פולחן של האדמה, ובמקום להתאים עצמם להלך הרוח של הכפר הגלובלי, הם דבקים בלאומיות הישנה. הערכים הדמוקרטיים שברורים כל-כך לתושבי גוש דן, אינם בהכרח נחלתם של מאמינים פלסטינים ויהודים, כמו גם של עולים מחבר העמים, שלא תמיד הגיעו ממסורת דמוקרטית.
כמעט כל הסכם מדיני שעומד היום על הפרק כולל את סיפוח אריאל לתחומי מדינת ישראל, אך לו היה הדבר בידיהם של אמני תל-אביב, הם היו מעדיפים שמתנחליה ימשיכו להתגורר בעירם תחת ריבונות פלסטינית - רעיון שעולה לא פעם כפיתרון לסוגיה הקשה של פינוי ההתנחלויות.
מאותו הטעם בדיוק, הם תמכו בהתנתקות מעזה ומתנגדים לזכות השיבה, שכן יש לנו הרי מספיק "אויבים מבית" מבלי שנצטרך לייבא עוד מבחוץ.
אלא שהחלוקה בין "הם" ל"אנחנו" ובין שני צדי הקו הירוק היא חלוקה מלאכותית. האמנים שחתמו על מכתב הסירוב רוצים להישאר בגטו התרבותי שלהם, אך לצערם הרב, החומות שלו הולכות ונסדקות למול עיניהם. הצורך לנהל דיאלוג עם המתנחלים של אריאל, כמו גם עם הפלסטינים של שכם או של נצרת, ועם החרדים של מאה שערים, הוא צורך בהול למי שמאמין שתל אביב לא תוכל לנצח להסתגר בתוך עצמה.
העדר דיאלוג שכזה, הוא אחת הסיבות לכשלון השמאל בשנים האחרונות. השינויים הדמוגרפיים הגדולים שאירעו בישראל בעשרות שנים האחרונות - העלייה הרוסית הגדולה, הגידול הטבעי הגבוה במגזר החרדי והערבי, הזדקנותן של האליטות הישנות - צמצמו מאוד את קהל המצביעים של השמאל. כדי להגיע למחוז חפצו, סיום הכיבוש, עליו להגדיל שוב את כוחו - ולשם כך הוא מוכרח לחבור לקהלים חדשים ולנהל דו-שיח עם קבוצות שזנח מזמן.
הסירוב להופיע באריאל הוא ויתור על דיאלוג כזה. לכן חבל שאנשי הרוח מעדיפים לאטום את אוזניהם ומתעקשים להביט רק בישראל האהובה עליהם: שמאלנית, אשכנזית ומיופייפת. מבחינתם, אריאל, ממש כמו עזה, יכולה לטבוע בים.
שי זמיר, עורך ערוץ המדע ב-ynet
לפנייה לכתב/ת 
