מזל שיש כדורסל

אכן, גאווה לאומית

אזרחים ואזרחיות, מדובר באחד הדברים היחידים שעובדים הקיץ כמו שצריך במדינה הרעועה הזאת. ועוד במגזר הציבורי! עליית נבחרות הגברים והנשים והנשים לטורניר הגמר של אליפות אירופה בכדורסל (שיתקיימו בעוד שנה, בהנחה שגם אנחנו עוד נתקיים עד אז) היא הישג כפול ומשובח, המוכיח שאף על פי כן ולמרות הכל, בכדורסל, ישראל עדיין על המפה.

עלינו! (צילום: אלי אלגרט)

שתי הנבחרות כאחת סבלו - וימשיכו לסבול, מתוך הרגל היסטורי - מנחיתות פיזית משעשעת עד מדכאת מול הנבחרות הבכירות. הגברים סבלו גם ממאניה-דיפרסיה מקצועית, עם התסמינים המוכרים: היטלטלות בין נצחונות מרשימים על יריבות חזקות לבין הפסדים מביכים ליריבות בינוניות. האם מגבלות אלה עמדו בדרכם הצודקת של כוחותינו? בטוקבקיסטית אומרים: חחח.

בלי לגרוע מגודל המעמד ובלי לפגום בחגיגה הכל-מגדרית בענף, קשה לחמוק מהשאלה מה יקרה שם, למעלה - בעיקר על רקע המאזן השלילי המוחלט (רק הפסדים והופ הביתה) שרשמו שתי הנבחרות באליפות אירופה האחרונה.

אבל יהיה זה יהודי מדי מצידנו לדאוג ולחשוש כבר עכשיו, במקום לשמוח, ואפילו, שומו שמיים, לפרגן. כי זה לא רק ההישג. זו הרוח הטובה, הבריאה, הרעננה, שנושבת בשתי הנבחרות האלה ואולי תעשה גם "פו" קטן עלינו.

כאן זה לא אמריקה?

מעורב תפוזים מכניים ירושלמי (צילום: גיל יוחנן)

חלחלה עולה מהתחושה שילדים לא מתחצפים יותר. הם מחסלים. בכביש או במועדון, שתויים או דלוקים, חרמנים או קנאים, ותמיד נסחפים בזרם. האלים, המסלים, הישראלי. למי קראתם ילד. זה גבר זה.

תראו מה קורה מסביב. איש מוציא את נשמתו במשך שעה ואנשים חביבים חולפים על פניו, מביטים וממשיכים. עוברי אורח אדישים, אטומים, ממיתים. תמיד אמרנו שכאן זה לא אמריקה. אצלנו ניגשים למי שנופל ברחוב. אז לא. אוי, לא.

ולכל ההורים שכבר חודש מסבירים לי שהחופש הגדול הזה גדול עליהם, שהוא ארוך מדי, שהילדים משתעממים בו ויוצאים מדעתם: וואלה, צדקתם.

כולנו חשודים

הימצאותו של רוע בעולם (ויש אומרים, גם בארץ) לא נותנת למדביריו הרשמיים את הזכות לשלוח אלינו ידיים כאוות נפשם. העניין מטריד את משרד המשפטים, והוא יוזם תיקון בחוק: שוטרים יורשו לערוך חיפוש על גוף אזרחים,

גם ללא חשד לעבירה ובהיעדר ראיות, בשורת מקומות ציבוריים (כולל אולמות תיאטרון ומחול, שם כידוע משתוללת הסכינאות).

תאוות הפשפוש הפושה במחוזותינו המשטרתיים תעצים עוד יותר את עוצמת המופקדים על בטחון הפנים. בהינתן לה גיבוי חוקי, היא תלפות את האזרח התמים בזרועות גסות, גם אם אלה זרועות החוק, ותהפוך כל אחד מאיתנו לחשוד, גם אם איש לא חשד בו. כולנו נחוש אשמים, ואפילו לא נדע במה.

הסנגוריה הציבורית מתריעה מפני פגיעה בכבוד האדם, בזכותו על גופו ובזכות לפרטיות, ומצביעה על מגמה הולכת ומקצינה של כרסום בזכויות האלה. אבל משרד המפשפשים בשלו. ולמה לא. ה"תיקון", שאינו אלא קלקול, מתחבר יופי להברקות אחרות מהעת האחרונה, כחוק היובש ההופך שתיית בירה במנגל לפשע והרמת כוס יין בין חברים בוגרים על שפת הים לעבריינות מסוכנת.

העלייה בפשיעה (שלא קיימת בסטטיסטיקה, אגב) היא סיבה נהדרת לפתרונות חירום חסרי גבולות - לכל הדברים הטובים שמנסה לשלול מאיתנו הנודניקית ההיא, דמוקרטיה. צורה לה.

אוי לאוזניים

(נו בסדר, הם קצינים ולוחמים קרביים במילואים, אבל למה להיתפס לדיוקים עובדתיים כשאפשר לעלות על טרמפ מתלהם של פופוליזם לאומני) 

"זה כמו להכריח יהודי דתי להיכנס למסעדה לא כשרה"

(שמוליק, עוף עוד טיפה על כנפי הדמיון, והנה לך סינופסיס למחזה חדש: "האנוסים")  

"לא צריך. יש לנו מספיק אמנים ברמה הכי גבוהה שיכולים למלא את האולמות האלה"

(ב-ר-ו-ר. אם יש משהו שהימין סובל מעודף בו, זה אמנים. הבעיה היא רק לבחור. או לסגור עם זאב רווח ואריאל זילבר על 365 הופעות בשנה)