"אמא, אני רוצה להירשם לחוג כוכב נולד"

אנחנו לא בליינים גדולים, אבל כמדי שנה בהיותינו הורים לקהל יעד אטרקטיבי, הוזמנו במהלך השבוע הראשון לכל מסיבות החוגים הנוצצות שהיו ברדיוס של עד 1,000 מטר מהבית וסגרו לנו לו"ז של שבוע שלם ביומן. מה גם ששובבים שכמונו, לעיתים התפרענו ופקדנו שתיים באותו אחה"צ.

בלשים צעירים ועיצוב אופנה

ללא ספק עולם החוגים מלא באנשים יצירתיים שיושבים בבית וחושבים על חוגים שהשם שלהם אפילו לא מתקרב לג'ודו, בלט או חלילית. כמו למשל, חוג בלשים צעירים, חוג כוכב נולד, חוג עיצוב אופנה וכל חוגי הטרום: טרום בלט, טרום טניס, טרום דרמה, שמשאירים את ההורים באובר דראפט. שכן בדומה למסעדות גורמה, ככל שהמנה קטנה יותר, התשלום גדול יותר. אפשר להתווכח על היתרונות ותחושת השובע, אבל לא על הפאסון.

גם המחירים כבר לא מתקרבים למשהו כמו מרכזים קהילתיים, אלא יותר לחינוך אקדמי. "אנחנו בית ספר פרטי לריקוד בתוך מרכז קהילתי", הכריזה בפני רכזת החוגים במתנ"ס השכונתי ובאותה נשימה שלפה סכום בין ארבע ספרות, שאם תכפילו ב-2 תקבלו את התוצאה 3,250. אה, ויש גם דמי הרשמה.

בפועל יש בחורה אסרטיבית שניצלה פירצת חלום של ילדים והורים ומוכרת להם אבק כוכבים בתוך בקבוק פלסטיק. הבנות המשתתפות בחוג (משום מה רק בנות נרשמו אליו) לומדות מהשיעור הראשון שירים ישראלים, מקבלות כל אחת קטע סולו קצר, נכנסות לאולפן (בעלות נוספת), מקליטות את השירים וזוכות לפיטצ'ינג (פוטושופ קולי), שחלילה לא ישמעו את הזיופים.

"זה נותן להן ביטחון"

במחצית השנה מקבלת כל אחת מיקרופון מדונה פיקטיבי ובהעמדה עשויה שמזכירה להקות צבאיות של פעם, נטולת כל חן ילדי, הן עושות ליפסינג לקול המושלם ששיפצו להן באולפן. חצי שנה ועיקשות עקבית דרשה הקטנה להירשם לחוג. בסביבות ינואר, כשאחרונת חברותיה הטובות נרשמה, נכנעתי.

"זה עושה להן כל כך טוב לביטחון", הצהירה בפני אמא מתלהבת לנוכח היסוסיי.

"הבת שלי מתה על החוג הזה", התוודתה אחת אחרת ושלפה את פנקס הצ'קים להבטיח את מקומה.

"מה איתך?" סינגרה על המציאה אמא נוספת. "הן לומדות שירים ישראלים".

"תפסיקי, אל תהיי כבדה", חטפתי ריקושטים מכל עבר. ככה זה כשאת לבד במערכה, מסתכלת מסביב ופתאום המחשבה שאולי לא כולם הם אלו שנוסעים נגד הכיוון אלא את, מתחילה לערער את בטחונך.

"בבית היא לא שרה ככה"

הקטנה פקדה את החוג ובסוף השנה הופיעה עם עוד למעלה מעשרים בנות במחרוזת שירים ארוכה, בה כל אחת שרה בין שניים לארבעה סולאים קצרים ובהעמדה עם אופי רפטטיבי. ההורים שעמדו ממול, צילמו בהתלהבות את המוצר המושלם שקיבלו בעד האגרה הלא זולה ששילמו. זאת תוך כדי קריאות מתלהבות של "וואו, איך היא שרה. בבית היא לא שרה ככה" ו"שיוהו, אני לא מאמינה. היא בדרך כלל כזאת זייפנית".

לצערי, אני עדיין שייכת לדור הישן שחושב שביטחון עצמי מתבסס על יכולת אמיתית, לא כזו הנעזרת בטכנולוגיה המפותחת היום. ילדה העומדת על במה ושרה לא בזכות אלא בחסד, היא עוד צעד לעולם הפלסטי אליו אנחנו מנווטים את הילדים שלנו. לעולם בו אין התמודדות. אין צורך להתאמץ, אין דרך. לעולם בו אנחנו מטפחים את הקליפות ולא את המהות.

זה דבר אחד אם ילדים בגיל בו עולם הפנטזיה מלהטט עם המציאות, היו מודעים לעובדה שהם משחקים ב'כאילו'. עם זאת, התנסות בלשיר על במה בקולו האמיתי, מזכה את הילד בתחושת עוצמה ומסוגלות אותה השיג בכוחות עצמו, כשעל הדרך הוא מתוודה לתכונות כמו משמעת עצמית, נחישות, תסכול, חיפוש, דחיית סיפוקים מיידים, התמדה, סקרנות. תכונות שיתקעו יתד נאמן להכרה עמוקה ומשמעותית שלו ביכולות האותנטיות שלו.

אותם יסודות חזקים, המושרשים עכשיו ויניבו פירות בבגרותו, יסודות שיחזירו אותו למרכז החוסן המבוסס והיציב שלו, כאשר ייתקל בפני מהמורות החיים, תכונות שלא משיגים בעבודות 'פוטושופ' מעין אלו והן אינן ניתנות להסרה גם במעמד תוכנת סאונד.

"כן, גם שלי מזייפת", נפתחתי בפני האמא שלידי. זיופים קטנים של חצאי טון. מתוקים כאלה. שאני ממש אוהבת. אני קהל אוהד והיא יכולה לפרגן לעצמה ילדות שלמה של שירה מהלב ולא ממכשירי הקלטה, ילדות שלמה של זיופים קוליים במקום תדמיתיים. ילדות שלמה של ניסוי וטעייה.

לקחתי על עצמי להיות אשת בשורות ולהודיע לקטנה שהשנה נוותר על החוג. רק שהחלטתי לגשש קודם בשיטת האלימינציה "יש איזה חוג משנה שעברה שאת לא רוצה השנה?"