מיומנו של מורה: שנה טובה

שנה טובה למורים. אם לשפוט על פי לוח השנה העברי, הרי ששנת הלימודים מתחילה ברגל ימין: חופשת החגים בפתח וזאת עוד לפני שהספקתי להירגע מהחופש הגדול בו טיילתי בחו"ל יותר מחודש!

שנה טובה לכל הישראלים, שהגיבו באופן דומה, לאחר שסיפרתי להם על חופשתי הארוכה: "פשששש. ועוד אתם, המורים, מעזים לבכות ולמחות על גובה משכורותיכם ותנאיכם. הלוואי עלינו תנאים כאלו!". ובכן, אפשר להירגע. גם אם היו לוקחים את משכורתי השנתית, ומחלקים אותה לעשרה חודשי עבודה, עדיין הסכום היה עלוב ומעליב למדי: פחות מ-6,000 שקל לחודש עבור משרה מלאה. זוהי כנראה הסיבה, שאותם אנשים, המתקנאים בתנאי המורים, לא ממהרים להצטרף למערכת החינוך.

ללא ספק, תמורת תגמול הולם, היה ראוי לנצל חלק מתקופת הקיץ להשתלמויות וסמינרים לשיפור רמתם המקצועית של המורים וכן להכנה משמעותית ומאורגנת לשנת הלימודים הבאה. עם זאת, יש להותיר מספיק זמן גם למנוחה אמיתית. זהו סוד גלוי, שהורים רבים לחוצים מחופשת הקיץ וחופשות החגים לא רק בגלל שהם עובדים אלא גם מהפחד לבלות עם ילדיהם שעות רבות: לא תמיד ברור מה אפשר לעשות איתם ורק המחשבה על כך מעייפת אותם. עתה חישבו על המורים שמבלים עם ילדיכם, יום-יום, במשך עשרה חודשים. מה, הם לא צריכים לנוח?

שנה טובה לארגון המורים שהכריז בחודש מאי האחרון, בצדק רב, על סכסוך עבודה בגלל סירוב נציגי המדינה לנהל מו"מ על הסכם עבודה חדש לאחר שתוקף ההסכם הקודם פג. אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו מוכנים לעבוד מבלי לדעת מהם תנאיהם, בוודאי לא במקום עבודתם של נציגי המדינה. עם זאת, כולי תקווה, שבמהלך השנה הקרובה הארגון ישקול טוב יותר את אופי העיצומים, שכן חלק מהעיצומים בהם בחר לנקוט תמוהים ואף מקוממים.

האיסור על מורי הארגון לקיים כל היערכות לשנת הלימודים - דבר שהיווה פגיעה קשה במורים ולא באף אחד אחר – הייתה הדוגמא הבולטת ביותר לכך. ימי ההיערכות נועדו לתכנון שנת הלימודים הבאה, לקיום ישיבות צוות, לקבלת מידע על התלמידים, להכנת השבועות הראשונים של שנת הלימודים ועוד. תקופה הכרחית זו, נועדה להפחית את הלחץ המוטל על המורות בפתיחת השנה, ומבטיחה כניסה טובה יותר לשנת הלימודים. העיצומים הובילו לכך שבימים אלו, מיד עם פתיחת שנת הלימודים, נאלצים מורים רבים להיכנס לתקופת סחרור ולחץ בלתי סביר. למה לעזאזל, במקום להפעיל לחץ על משרד החינוך והממשלה, בחרו ראשי ארגון המורים לקחת בשבי את המורים?

שנה טובה למשרד החינוך ולעומד בראשו, מר גדעון סער, שנתפס בקרב מורים רבים כתקווה חדשה. אולי זה בגלל התדמית הליברלית שלו, אולי זה מפני שהוא צעיר. אינני יודע. בכל אופן, אני אני לא שותף ל"פסטיבל סער". מבחינתי, שר החינוך הנוכחי לא שונה משרי החינוך שלפניו. עוד לא נוכחתי במשהו מהותי שנעשה למען מערכת החינוך היסודית והעל יסודית. עד כה עסקו שר החינוך ומשרדו בעיקר בסוגיות שוליות כגון תלבושת אחידה, קימה בפני מורים וכיו"ב – דבר שמהווה במקרה הטוב תיקון קוסמטי למערכת חינוך, שזועקת לשינויים רדיקליים הדורשים חזון, תעוזה וכסף רב.

אבל אולי ההחלטות האחרונות של שר החינוך מעידות על שינוי כיוון ומעבר לעיסוק בסוגיות מהותיות בשנה הקרובה. החשובה שבהן, בינתיים, היא ההחלטה להכניס את לימודי הערבית ליותר מ-200 בתי ספר באזור הצפון החל מכיתה ה'. הגיע הזמן שהציבור היהודי בישראל ילמד לדבר את השפה שבה מדברים מרבית תושביו של האזור הגיאוגרפי בו הוא חי. הגיע הזמן שהציבור היהודי בישראל ידע לדבר קצת מעבר ל"ערבית מחסומים". אבל בל נשלה את עצמנו, לא לימודי השפה הערבית יובילו לדו קיום כמו שטוענים רבים. בשנה שעברה, לאחר שחזרתי משירות מילואים ארוך, אחת השאלות שנשאלתי על ידי חלק מהתלמידים היא "כמה ערבים הרגת?", ומדובר בכיתה שרוב תלמידיה נמצאים במגמת ערבית. החובה לפתור קונפליקטים היסטוריים מוטלת על קובעי המדיניות ולא על המורים. השלום, בניגוד למה שרבים חושבים, לא מתחיל בתוכנו.

שנה טובה.

• יובל סרי בן 30 מירושלים. מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס 'זיו' בירושלים. לכל הטורים לחצו כאן.