הבחור שאל מאיפה אני במקור. הם תמיד שואלים
לקח לי שנייה לענות, למרות שאני יודעת ש"ירושלמית" נחשבת תשובה טובה. אני תוהה אם אחרי כמה שנים בתל-אביב, הירושלמית שבי החווירה לטובת התלאביבית שבחרתי להיות
מהרגע שנפגשנו לא עזבנו זו את זו במשך שנים, עד לאיזה ריב מטופש בכיתה י"א. אני כבר לא זוכרת על מה רבנו, אבל בגלל אותו ריב התפצלנו. ומאז הייתי לבד.
מעולם לא היתה לי שוב חברה כזו. הכרתי הרבה חברות חדשות, טובות ואהובות, אבל המקום המתמסר, המגרגר כמו חתול, הבוטח בנפילה לאחור, הנאמן, עשיר בזכרונות משותפים של אהבות וכאבי גדילה של ילדות שהולכות כל יום יחד לבית הספר - לא היה שם יותר. היא יודעת עלי המון ואני עליה. מי אנחנו- זה תמיד פסיפס של אלפי פרטים קטנים וזכרונות. גם אם לא חזרנו להיות החברות הכי טובות שהיינו פעם, בכל פעם שנפגשנו זה היה המרחב הבטוח שלי. משהו בה מזכיר לי בית, את מי שהייתי "במקור".
הבחור החדש שאל אותי מאיפה אני במקור. הם תמיד שואלים. לקח לי שנייה לענות, למרות שאני יודעת ש"ירושלמית" נחשבת תשובה טובה. אני תוהה אם אחרי כמה שנים בתל-אביב, הירושלמית שבי החווירה לטובת התלאביבית שבחרתי להיות. אפילו ההורים כבר עברו למוצא עלית, מושב בפאתי ירושלים, וכל ביקור בעיר שגדלתי בה מרגיש לי כמו חו"ל. מה לענות?
שמונה שנים בעיר הגדולה לעומת 24 בעיר הקדושה. איפה הבית שלי?
ירושלמים מאוחדים ב-02. ירושלמי אחר לכל היותר ישאל אותך באיזה תיכון למדת. אם אתה מ"רנה קסין", "הגימנסיה" או מ"ליד האוניברסיטה". אבל תל אביבים הם כמו הפריזאים - מתבצרים ברבעים. תל-אביבי של פלורנטין לא מרגיש בבית בבזל. תל-אביבי שגר בבזל לא מרגיש תל-אביבי של רמת אביב. וזה של רמת אביב לא היה בפלורנטין שנים.
אני כנראה לא "תלאביבית טובה" במיוחד
עד היום צפוף לי מדי ללכת בדיזנגוף. הירושלמית שבי בועטת, חסר לה אוויר. אני תלאביבית של הצפון השקט ,"כיכר מילאנואית". כבר שמונה שנים בתל-אביב ולא הייתי כמעט באף בר ידוע בעיר. לא ביקרתי מעולם בקאנטינה ולא בברקפסט, לא בגילדה או בוועד-הבית, אפילו לא באומן 17, מעוז ירושלמי לשעבר. אני כנראה לא "תלאביבית טובה" במיוחד. אבל יש לי קפה שכונתי ובר שכונתי קטן. אני מתעצלת להוציא את האוטו בערב למקום שבימיי כירושלמית למודת מרחקים לא הייתי חושבת פעמיים. אני נוסעת במונית שירות 5, עושה קניות בשבת בדראגסטור שתמיד פתוח ועדיין מתרגשת מזה שכל יום יש בעיר הזו אופציה לראות הופעה טובה, או הצגה, או פשוט מזה שיש תמיד אופציה לבחור. אופציה לחיות באוקטבות גבוהות.
אני ירושלמית במקור עם כנפיים תל-אביביות.
ולפעמים, כשהרעש של העיר הגדולה שורט לי או כשהשקט של הלבד בה צועק לי מדי, אני נוסעת בעקבות השלטים הכחולים לירושלים, ומשהו בי נרגע. כבר בנחשים של איילון דרום הנשימה נעשית יותר קלה. הדיסק במערכת, ורק שיחזיק איתי 45 דקות עד לרגע המוכר שבו אני פותחת את הדלת של המכונית ושומעת שקט גדול. שקט שלא מאיים לבלוע אותי ולא ממהר להזכיר לי מה אני מפסידה אם אני נשארת בבית, פשוט כי אני בבית.
ואחרי יום או יומיים, או לפעמים אחרי כמה שעות שגמעתי אוויר הרים, מתעוררת בי התלאביבית. קר לה. ושוב בדרך חזרה, הפעם בשביל השלטים הירוקים לתל-אביב. אחרי הירידות התלולות של שער הגיא, המישור מחלחל אלי. משהו מתחיל לנוח בי, להתערסל. אפשר לנשום. הנה הנחשים של איילון צפון, מחלף ההלכה והטלפון הקבוע לאמא:
הגעתי הביתה.
אנשים שואלים אנשים מאיפה הם במקור בניסיון לעקוב אחר השורש. למצוא את הקן בעקבות שביל הנמלים. אבל בית זה האנשים שאנחנו אוהבים. שאוהבים אותנו. בית זו החברה הכי טובה שלי, בשכונה אחרת, בעיר אחרת, בגיל אחר, אבל בדיוק כמו פעם.
"כל בית
שאהבתי אי פעם
נשאב אל ליבי
ונשאר
אני בית בפנים בית בפנים בית
מצבור בתים מהלך ושר,
חדרי לב סתומים מחוברים להם יחדיו-
תל שטרם חרב"
(סבינה מסג, מתוך 'מונוגמיה עלית', הוצאת הקיבוץ המאוחד).
