הסבתות לומדות לקרוא ולכתוב: "מגשימות חלום"
לכיתה א' מגיעים בדרך כלל בגיל 6, אבל כ-50 נשים מבגרות ממערב הנגב, הצעירה שבהן בת 65, החליטו - כמו הנכדים - ללכת לבית הספר. הן לומדות חשבון, תורה ואנגלית, וגם מתעייפות מהתחרות עם הצעירים: "שיהיו בריאים עם הרמה"
סופו של החופש הגדול לא היה, לפחות עבור רוב התלמידים, סיבה גדולה למסיבה - אבל חלק מהסבתות שלהם ציפו בכיליון עיניים לחזור בעצמן אל ספסל הלימודים.
כ-50 נשים, שהצעירה בהן כבר חגגה 65 שנים להולדתה, ממתינות בקוצר רוח לתקופה שאחרי החגים, אז יפתחו את שנת לימודיהן ב"מרכז הישגים" שבקריית החינוך של המועצה האזורית שדות נגב. הסבתות לומדות במקום הכל - החל מקרוא וכתוב ועד חשבון, אנגלית ותורה.
מרכז "הישגים" בנגב. סבתא הולכת לבית הספר (צילום: אליעד לוי)
"כשהן היו צעירות, היה נהוג שהאשה מגדלת את הילדים ונשארת בבית", הסבירה מנהלת בית הספר, פאולה קנטורי. "אלו נשים שעלו מצפון אפריקה, איראן או עיראק, שלא הייתה להן מעולם הזדמנות לרכוש השכלה פורמלית. הן גידלו את הילדים ואחר כך את הנכדים, ואחרי שיצאו לפנסיה - היה להן חלום".
המנהלת סיפרה כי יחס הילדים, ופעמים רבות גם הנכדים, היה לעיתים הגורם המשמעותי ביותר שהוציא את הסבתות משגרתן אל יום הלימודים. "היו כאלה שאמרו לי כמה שהן מתוסכלות כשנכד בא וביקש לקרוא לו סיפור, והן פשוט לא ידעו קרוא וכתוב", סיפרה המנהלת. "עכשיו הן מגשימות חלום".
תחרות עם הנכדים: "איפה אני ואיפה הם?"
ורדה ביטון מזִמרְת, בת 73, מתקשה לקבוע במדויק כמה נכדים יש לה. את הלימודים בקריית החינוך היא החלה כבר לפני כמה שנים טובות - ולמרות זאת, גם כיום היא פשוט לא רוצה להפסיק. "נחמד מאוד להיות שם. אנחנו מחכים לשיעורים. הגעתי לכאן כי אני אוהבת ללמוד, אבל לא יכולה ללכת לבית ספר רגיל. מי יקבל אותי לשם?", שאלה בחיוך.
יום הלימודים של ורדה ושל חברותיה מתחיל בסביבות 9:00 ומסתיים בשעות הצהריים - כשהנשים מותשות מהחומר הרב ומהקושי שבהתמודדות עמו. "שיהיו בריאים עם הרמה של התלמידים היום. היא גבוהה מאוד. איפה אני ואיפה הם?", אמרה בהתלהבות.
שיעור בחצר בית הספר. "שיהיו בריאים עם הרמה" (צילום: אליעד לוי)
ביטון סיפרה כי בין חברותיה לספסל הלימודים קיימים פערים בכל הקשור לידע המוקדם שעמו באו, וכן כי העובדה שגם סבתא הולכת לבית הספר - לא נראית מוזרה לכל נכדיה הרבים. "למדנו תורה, חשבון ואנגלית. אני עוד קצת ידעתי, אבל יש כאלה שלא ידעו בכלל מה זה א' ומה זה ב', הנכדים והילדים מקבלים את הלימודים שלי בטבעיות. הילדים שלי גאים בי מאוד ומעודדים אותי. הם תמיד שואלים מה עשיתי השבוע, מה למדתי ואיזה פעילויות היו".
אז למה לא כל יום?
דניס סבג, בת 70 וסבתא ל-22 נכדים, מתגוררת במושב שובה. "יש לי בבית הספר חברה טובה, כמו משפחה, ואנו לומדות שם אפילו אנגלית", סיפרה בהתלהבות. "הלימודים הם פעמיים בשבוע וחבל שלא בכל יום. כבר כמה שנים שאני לומדת שם, ובזמן האחרון אני מגיעה אפילו יותר, אחרי שחלק מהנכדים שלי הספיקו להתחתן".
דניס הקדישה פרק נכבד מזמנה בחופשת הקיץ לטובת הטיפול בנכדיה, וכעת - אחרי שהם כבר שבו לספסל הלימודים - היא מספרת: "התגעגעתי מאוד לבית הספר. עכשיו אני מחכה שהחגים יסתיימו כבר, כדי שנוכל להתחיל שוב".
ראש המועצה, מאיר יפרח, ציין כי "בית הספר מהווה מקום לגיבוש חברתי, לפעילות תרבותית וגם להשלמת חומר לימוד בסיסי. בכל שנה גדל מספר הנשים שמצטרפות אליו, הן אוהבות את המקום ומוכנות לעזוב כל עיסוק אחר כדי לפנות את הזמן לטובת הלימודים".
לפנייה לכתב/ת 
