יש לי בחור אחד לסופ"ש ואחד אחר לימי החול
בניתי לי שתי ערים, שני עולמות, עולם הלימודים והאקדמיה הספרים ופלפולי המוח, ועולם הגשמיות והריקודים, השתייה והיצרים. חיפה וירושלים. ובכל עיר יש לי חבר, אחד אש ואחד מים
בניתי לי שתי ערים, שני עולמות, עולם הלימודים והאקדמיה הספרים ופלפולי המוח, ועולם הגשמיות והריקודים, השתייה והיצרים. חיפה וירושלים, הערים היפות בעולם, אחת משתפלת בהוד לתוך החופים הזהובים של הים התיכון, והאחרת חומות סביב לה, ותלמידי חכמים נוהרים אליה, וגם סטודנטים ששותים בצמא את חוכמת רבותיהם, כמוני.
משני עד חמישי אני בירושלים, שוקדת על ספריי, מבקרת בהרצאות, כותבת עבודות, מחדדת את מוחי, ומעדנת את הליכותיי. מחמישי עד שני אני בחיפה, עיר הבילויים שלי, משתוללת כאילו אין מחר, נועלת את המוח ומקדמת בברכה את כל שאר החושים. גרה בשתי ערים, מתענגת על שני עולמות, פוסחת על שתי הסעיפים.
ובכל אחת מהערים האלו יש לי חבר, ידיד אמיתי, ידיד נפש שאיתו אני חולקת את זמני הפנוי והלא פנוי.
נפגשנו על הדשא באוניברסיטה, שזה חוף הים של ירושלים
אלישיב הוא האיש איתו אני חולקת את הגיגיי בעיר הקודש. גבוה, רזה וממושקף, עם ניצוץ ממזרי בעיניים ועם ידיים רגישות להפליא. נפגשנו על הדשא באוניברסיטה, שזה חוף הים של ירושלים. הוא פשוט ניגש אליי עם ביטחון אינסופי והציע לי כוס קפה. אהבתי את האומץ שלו ואת התשוקה לנסות ולחוות דברים חדשים. אלישיב נולד אי שם על גבעות שומרון, ינק את אהבת הארץ עם חלב אימו, הלך כמו כולם לסיירת, נסע לעבוד באלסקה לחסוך כסף, ולדרום אמריקה לטבול באמזונס. שם, ביערות העד, הוא איבד את אמונתו ואת תמימותו. כשחזר אחרי שנתיים התיישב בירושלים והתחיל ללמוד פילוסופיה ולשוטט בקמפוס, עד שמצא אותי. כבר באותו ערב הוא סיפר לי את סיפוריו המרתקים, ואני אף פעם לא שאלתי מה אמת ומה הזוי, כי לא היה איכפת לי. לא רציתי להפסיק את הסיפורים האלו לעולם.
כשאני מגיעה לחיפה אני מורידה את המשקפיים החכמים שאני מרכיבה בירושלים ופתאום השכל שלי נעלם, והביקיני מופיע. השמש המוכרת של יום שישי מעוררת את הפיגמנטים שלי, ותקתוק המטקות נשמע כמו מוזיקה ערבה. לירן ואני יושבים על החוף עם בירות וגוף צלוי, וירושלים כאילו לא היתה קיימת מעולם.
אמרתי לו שהוא יכול לרקוד עם אחרות במשך השבוע
לירן של חיפה הוא גבוה ובלונדיני ושזוף, מלך המטקות, מלך המסיבות, מלך החוף. הפכנו חברים בכיתה י'. הוא לא היה תלמיד מצטיין, אבל לי ולכל שאר הבנות שהזילו ריר בנוכחותו זה לא היה איכפת. הוא היה יפה וחביב וקליל ומצחיק והיה כיף להיות איתו, לרקוד איתו, להרגיש את זרועותיו החזקות. מעולם לא דיברנו על יחסינו לאן, היה ברור שאנחנו ביחד והחיים הנפלאים ממשיכים לזרום ואין עתיד. כשהלכתי ללמוד בירושלים והוא נשאר על הים אמרתי לו שאחזור כל סוף שבוע והכל יהיה כמו שהיה. הוא שאל מה הוא יעשה במשך השבוע, ואמרתי לו שהוא יכול לרקוד עם אחרות בתנאי שהוא שלי בסוף השבוע, כמו שאני אכיר אחרים באמצע השבוע אבל אהיה שלו בסוף. הוא קצת התבלבל וגם אני, אבל הוא הבין והצחוק חזר לשכון בינינו.
יום חמישי בין הערביים אני עוצרת בתחנת הביניים שבה אני מחליפה רכבות. יש לי חצי שעה להרוג אני מתיישבת על הספסל הירוק שבקצהו השני יושבת נערה מתולתלת עם מזוודה קטנה, כחולה, זהה לשלי. אני מחייכת אליה והיא מחייכת חזרה. נחמדה, אני חושבת, כנראה גם סטודנטית שחוזרת לביתה בסוף השבוע.
"לאן את נוסעת?" אני שואלת.
"לירושלים", היא עונה.
"אני בדיוק באה משם", אני אומרת לה.
"הרכבת שלי מאחרת", היא אומרת ומוציאה את הנייד שלה ומחייגת.
"היי אלישיב", היא אומרת למכשיר, "הרכבת מאחרת חצי שעה, בסדר? אוקיי, יאללה מתוק שלי, להתראות".
"זה החבר שלך?" אני שואלת.
"יש לי שניים", היא צוחקת, "אחד בירושלים ואחד בחיפה".
והיא מתחילה לספר לי על אלישיב שלה והסיפורים נשמעים כל כך מוכרים, ותוך כדי היא שולפת מהתיק שני תצלומים - אלישיב ולירן, שתצלומיהם מתחבאים גם בתיק שלי.
לפנייה לכתב/ת 
