נאמן לא מונה כדי להימנע
אם שר המשפטים אינו מסוגל לחוות דעה בעניין חנינת בניזרי, למרות העמדה הברורה של הדרג המקצועי במשרדו, משמע שאינו יכול למלא את תפקידו - ועליו להתפטר
קשה להעלות זאת על הדעת. והנה, קרה דבר דומה: שר המשפטים, יעקב נאמן, ממלא פיו מים בעניין בקשת החנינה של שלמה בניזרי, למרות שמנהלת מחלקת החנינות במשרדו המליצה נגדה. הייתכן? ובכן, התשובה היא לא: לא מבחינה חוקית ולא מבחינה ציבורית, ניתן לעבור על השתיקה הזו לסדר היום.
האם שתיקת השר נובעת מטעמי כניעה פוליטית-קואליציונית? או שמא הוא באמת סבור שאין בעבירות שעבר בניזרי חומרה יתרה, בניגוד לעמדת המערכת שעליה הוא מופקד? אין לדעת.
זכותו של אדם לבקש חנינה קבועה בחוק, ואיש אינו בא בטרוניה אל השר לשעבר בניזרי שהגיש בקשה לחון אותו. אולם בניזרי נידון לארבע שנות מאסר על עבירות של שחיתות שלטונית מן החמורות. עונשו הוחמר בבית המשפט העליון לאחר שערעור התביעה על קולת העונש התקבל. המסר שהועבר היה כי יש להילחם בשחיתות, ומי שיפגע באמון המשרה ייענש במלוא החומרה. הדיו עוד לא יבשה על פסק הדין, וכבר הוגשה הבקשה.
כדי שבקשת חנינה תיענה, אף שאין רשימה סגורה של עילות, צריכים להתקיים טעמים של ממש, כגון: שינוי נסיבות קיצוני מאז מתן פסק הדין, אירוע טראומטי אישי או משפחתי או שינוי נסיבות ציבורי. בהעדר אלה, ככלל, תידחה הבקשה ואין עילה להיענות לה, שכן יש בה משום סיכול הליכי אכיפת החוק.
לעניין זה, שר המשפטים אינו רק פוליטיקאי היושב סביב שולחן הממשלה. על פי חוק יסוד: נשיא המדינה, לשר המשפטים תפקיד מהותי במתן החנינה. לנשיא המדינה סמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשם, אולם כל מעשה של הנשיא דורש חתימה של השר הרלוונטי, וללא חתימתו - חתימת קיום - לא תיכון חנינה.
בטרם יחליט נשיא המדינה בבקשה, הוא מקבל ממשרד המשפטים ומהפרקליטות פסק דין וכל חומר אחר הקשור להליך. כל אלה מועברים לנשיא על ידי שר המשפטים בצירוף חוות דעתו התומכת או המתנגדת.
אף שעל פי החוק מוסמך הנשיא לחון, בפועל מי שמגבש את עמדת נשיא המדינה הוא משרד המשפטים. העובדה שאת האקט הסופי מבצע הנשיא רק נועדה לסמל את סמכות המדינה לחון. הקול הוא קול הנשיא, אך הידיים הן ידי מערכת אכיפת החוק - משרד המשפטים.
בעמדתו של השר טמונה אמירה כפולה: מחד, עמדת מערכת המשפט שאותה הוא מייצג, ומאידך - גם מהפן האישי אי אפשר להתעלם.
לאחר שהנשיא דן בבקשה, הוא יכול להחליט בניגוד לעמדת השר - אולם הניסיון מלמד כי הדבר קורה רק במקרים נדירים ביותר. לכאורה, יכול השר להשאיר את ההחלטה לשיקול דעת הנשיא - אך זו תהיה מעילה בתפקידו, מבחינה חוקית וציבורית, שכן הוא לא מונה כדי להימנע. איש ציבור שניתנה לו סמכות שאינו יכול להאציל אותה, חייב להשתמש בה.
כשמו, נאמן, הוא נאמן מטעם הציבור על מילוי חובותיו על פי חוק - ומשלא עשה כן, הוא חייב להתפטר, בעיקר כשאין הוא מסביר מה מונע ממנו למלא את חובתו.
תא"ל במיל' עו"ד רחל דולב, לשעבר הסנגורית הצבאית הראשית וראש מדור חנינות בפרקליטות הצבאית
לפנייה לכתב/ת 
