תוכנית ההתנתקות של עליזה אולמרט

נפתח בגילוי נאות. פעם, לפני עידן ועידנים, כשאהוד אולמרט היה ראש ממשלה, פניתי לרעייתו עליזה וביקשתי את עזרתה בטיפול בעניין הומניטארי שנגע לחייהן של מאות משפחות בישראל. היא נענתה מיד, בחן ובחפץ לב, ועשתה ככל יכולתה כדי למצוא פתרון. תמיד אוקיר לה תודה על כך, אבל זה לא מנע ממני את ההשתאות, המבוכה ואי-הנוחות שבצפייה ב"אשת ראש הממשלה".

אולמרט. לא סתם נעשה שימוש בערוץ המסחרי (צילום: ערוץ 2)

אנשים שחיים במערך הדימויים הפומבי של הישראליות, ולא משנה אם הם פוליטיקאים או בדרנים, רבנים-מקובלים או אמנים, ג. יפית או א.ב. יהושע, מקיימים יחסים ברורים ומובנים עם ערוצי הטלויזיה המסחרית: הם מופיעים בה כשיש להם מה למכור. זה יכול להיות רעיון מדיני, יצירת אמנות, דיסק חדש, תוכנית לחיסכון במים, ליין של הלבשה תחתונה או פעילות למען הזולת. עבור אנשים כאלה, ערוץ 2 הוא לוח המודעות האולטימטיבי.

גם אם הנוכחות בו כרוכה בחשיפה אישית מסויימת ומבוקרת, האפקט המתקבל מן הנוכחות מצדיק, על פי טעמו של הנחשף, דמעות או פתיחה של חדר השינה, הופעה במכנסיים קצרים וטי שירט במקום בחליפה ובעניבה, וידוי, גילוי מרעיש - מה שתרצו, וברור שתרצו, כי אתם רוצים להציץ לאנשים הללו.

מה ביקשה עליזה אולמרט למכור בסרט אתמול (א', 22:30, ערוץ 2)? את תוכנית ההתנתקות שלה מממשלת אולמרט על כל מעלליה, את ריחוקה התהומי מן ההחלטות המדיניות של בעלה, את המיאוס שחשה כלפי התקשורת, את אמנותה, את השקפותיה הפוליטיות השמאליות - ואת שנאתה העזה למעמד של אשת ראש הממשלה, שנכפה עליה ולא היה כרוך בבחירה או בהסכמה שלה.

הכל התחיל בברושים

זה התחיל כרעיון לסרט על האמנית עליזה אולמרט. הבימאית ציפי טרופה נכבשה בוודאי ביופיים של הברושים שהיא מציירת, בשבירת קליפות הביצים שהיא מנסה לאחות בסיכות או באמירה האסתטית של קולאז'ים העשויים מגראפיטי.

עליזה ואהוד. לא מעמד שביקשה לעצמה (צילום: אלכס קולומויסקי)

כל זה היה מתאים ליצירה מינורית לשעות לילה בערוץ 8, אלא שלפתע שקע ראש הממשלה הקודם בתרדמת, וטרופה מצאה שהיא מתעדת את חייה של אשת ראש ממשלה, שהיא גם אמנית, ולא של אמנית שהיא אשת שר. הסכמתה של אולמרט להמשך התיעוד והשליטה המוחלטת שלה בחומריו, כפי שמשתקפת על המסך, היא מקור למבוכה מתמשכת של צופה שאינו מעוניין רק בהצצה אלא גם שואל את עצמו "לְמָה בדיוק נחשפתי כאן?".

המצלמה מלווה את עליזה אולמרט בכניסתה לבית ראש הממשלה, שאינו נוח לה מבחינה אסתטית, ולממד, שאינו נוח לה מבחינה אתית. המצלמה מלווה אותה מצהירה הצהרות פוליטיות כגון "הכיבוש הוא אונס", שכולם כאן פליטים ושלו רק הבינו זאת, כבר היה שלום, שיש לסייע לפליטי דארפור, שהרג של אזרחים במלחמת לבנון הוא עניין נורא וכיוצא באלה, משפטים הנזרקים אל החלל בלי קונטקסט.

אין כאן שאלות ותשובות, אין מקום לראיון עומק, והרושם הכללי הוא שמדי פעם עליזה אולמרט בוחרת לזמן את הבמאית-מפיקה-תסריטאית שלה לביתה ולהצהיר משהו, רצוי משהו שמסמן את ריחוקה הטוטאלי מן האיש הקרוב אליה ביותר.

מובן שזה הולך ומסתבך, כי המציאות - או החלטותיו הפזיזות והכושלות של ראש הממשלה - מזמנות לעליזה אולמרט המון רגעי מבוכה: היא יושבת מול המסך ורואה את תוצאות ההחלטה לצאת למלחמת לבנון, היא חווה מתח וחרדה כשוועדת וינוגרד מפרסמת את מסקנותיה, היא מתבוססת ברפש של החקירות, חרדה בגלל הסרטן, ולמרות הצורך המופגן שלה בשליטה בחומרים מהם עשוי הסרט הזה, תוכנית ההתנתקות לא מצליחה לה.

"אל תעשו לי דה -לגיטימציה על בסיס איזשהם דימויים שיש לכם בראש", היא מבקת מהתקשורת, אבל הדימויים אינם רק פרי עמלה של המפלצת הזאת, אלא גם יציר כפיהם של האנשים שמאחורי הדימויים.

בעליזה בגין לא דבק רבב של דה-לגיטימציה מפני שבמנחם בגין לא דבק אבק של שחיתות, ועליזה אולמרט יודעת זאת היטב כשהיא אומרת למצלמה על אהוד אולמרט "מכים בו בשוט של הנורמות המקובלות בחברה הזאת, אבל הלא-מקוימות", אפרופו טלנסקי, מעטפות, כרטיסי טיסה ש"אהוד אמר שזה נקודות", ועניינים אחרים, כולם ידועים עד זרא. כלומר, כולם מושחתים, אהוד משלם את המחיר, ואנוכי כרעייתו לא רוצה את זה. זה לב הסרט: פעם אחת היא אפילו מתלוננת באוזני בעלה כי "יש באזז כזה, שבגלל ששתקתי, חושבים שאני שותפה" למעשים שיוחסו לו.

המשחק הכפול

בתוך כל אלה, מופגנת חיבה עזה בין בני הזוג אולמרט וקשר הדוק עם ילדיהם הבוגרים, וזה נחמד ונעים לצפייה, ומראה דמותו של ראש הממשלה המכהן במכנסיים קצרים כשהוא מוציא לעצמו פנכת מרק מן המיקרוגל בהחלט מלבב, אבל זו לא הסיבה שלשמה התכנסנו. התכנסנו בשל דיסונאנס כפול.

אולמרט עם לורה בוש בירושלים. על מה הסרט בעצם? (צילום: רויטרס)

זה שעולה מהסיפור בו כופים על אמנית שמאלנית דעתנית להיות אשת ראש ממשלה צייתנית, וזה שבו היא מנסה למרוד בתפקיד, בדימויים, בהתנהלות של ראש הממשלה - בעודה משמשת עזר כנגדו ומתקוממת על ביקורת עזה הנמתחת עליו, עמה היא בעצם מסכימה בכל לב.

"הדבר שאני הכי מצרה עליו זה אובדן התמימות", היא אומרת בסוף הדברים, אחרי שאולמרט התפטר. מצטערת, לא השתכנעתי. מה שאבד הוא היכולת להיתמם.

כך לפחות נראים הדברים על פי הסרט, לא על פי אי אילו דימויים שהיו לי בראש. הדימויים, כפי שיכולתם להבין מראשית הדברים כאן, דווקא היו חיוביים.

מבחינה עיתונאית זהו כישלון חרוץ. לא מתקיים כאן שום פינג-פונג בין תפיסת המציאות של עליזה אולמרט לבין איזושהי אלטרנטיבה. מבחינה דוקומנטרית, הסרט משובץ ברגעים מעניינים, דרמטיים, נוגעים ללב ואפילו אירוניים, כמו הפגנת יחיד בסכנין, כשעליזה אולמרט מגיעה לפתוח מרכז לגיל הרך ומטיחים כלפיה שבעלה פושע מלחמה ורוצח. אלא שתחושת המבוכה הכללית מאפילה על כל אלה. אפילו יופיים הנוגה של הברושים שהיא מציירת, אינו יכול לשחרר את הצופה מן השאלה המטרידה, מה ניסתה עליזה אולמרט למכור? והאם הצליחה?