ברהמס לקח את הקופה

הקונצרט אמש (ב') במסגרת הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים היה דוגמה נפלאה לשלם שהינו גדול יותר מסך-כל חלקיו. לאלנה בשקירובה, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, יש שיטה מיוחדת לתפור קונצרטים. היא בונה אותם, במכוון, במבנה שאינו תואם לכאורה, בלא חוט מקשר בין היצירות שמרכיבות אותם.

כל ערב בפסטיבל בנוי מחמש יצירות בנות 20 עד 40 דקות. ערב כזה יכלול קלאסי ומודרני, יצירות פופולריות ויצירות נדירות-השמעה. לטעמי, המבנה ההטרוגני מוצלח ביותר. הוא מעורר השראה ומכניס בשומעיו אינטנסיביות וקשב ערני. גם הקונצרט אמש עירבב את הרומנטי (שומאן וברהמס) עם האולטרה-מודרני (פסקל דיסאפן) ועם השמעת בכורה של יצירה חדשה לגמרי (תמר מושכל).

ויילרשטיין והלמכן. דיאלוג מקסים (צילום: דן פורגס) 

ביצועים עילאיים של ברהמס

שתי יצירות משל יוהנס ברהמס הושמעו אתמול ושתיהן בביצוע עילאי ממש; הראשונה הייתה הסונטה הנודעת לצ'לו ופסנתר (מס' 2 בפה מז'ור). הסונטה הזו, שנחשבה בתקופתו של ברהמס לחריגה, משונה אפילו - בשל מקצביה הלא-סדירים וההרמוניה יוצאת הדופן שלה - הפכה לאבן יסוד ברפרטואר לצ׳לו. זוהי סונטה דרמטית מאוד, אקספרסיבית ומלאת להט.

לצ'לנית אליסה ויילרשטיין בת ה-28 מארצות-הברית יש צליל גדול וחם, עז-מבע. ויילרשטיין הצעירה היא כוכב עולה עטורת פרסים, והיא מזכירה את ז׳קלין דו-פרה באחיזה הנמרצת והבטוחה בצ'לו ובנגינתה הסוערת. הרכילות אומרת שהיא הצ׳לנית הראשונה שדניאל ברנבוים הסכים לבצע איתה את הסונטה הזו, לאחר עשרות שנים שלא נגע בה.

ויילרשטיין ניהלה דיאלוג מקסים עם הפסנתר, בנגינתו הרגישה והשוצפת של הפסנתרן הגרמני בן-גילה מרטין הלמשן. הקהל הנפעם גמל לשניים במחיאות כפיים בלתי-פוסקות.

יצירה תובענית כזו יכולה בנקל להתרסק בידיה של רביעית נגנים לא-מסונכרנים או חסרי להט. אבל אמש שמענו יצירה משלהבת-מרגשת ומסחררת ממש. לרביעית מנגניה היה צליל עשיר, תאימות מלאה וקשב הדדי מדויק. אין לי ספק שאילו ברהמס היה יושב באולם ימק"א אמש הוא היה מאושר.

איכשהו, השילוב החד-פעמי, בין כנרת רומניה (מיכאלה מרטין המעולה), פסנתרן גרמני (מיודענו מרטין הלמשן), ויולן צרפתי (ז'ראר קוסה הוותיק) וצ'לן שוודי (פרנס הלמרסון הדומיננטי) – חולל קסם.

היצירה של הערב

כאמור, היצירה המרכזית של הערב היה ביצוע הבכורה הישראלי של מחזור שיריו של דויד גרוסמן "צפוף בזוג" - שישה שירים על אהבה מאוחרת. תמר מושכל (מלחינה ישראלית שפועלת כיום בניו-יורק) בנתה על בסיסם יצירה מורכבת ועשירה לזמרת סופרן, פסנתר ושלושה כלי קשת. את השירים הקריאו גרוסמן עצמו והשחקנית דליה שימקו.

המוזיקה של מושכל נעה מן הדרמטי אל המלנכולי. זוהי מוזיקה נוגעת, אינטיליגנטית ולפרקים בהחלט מרגשת. אבל אני קצת נבוך בניסיון לכתוב על היצירה הזאת. מצד אחד, המוזיקה מרשימה ואפקטיבית, אבל אני חושש שמושכל לא באמת הבינה את שיריו של גרוסמן.

גרוסמן לא לוקח את עצמו ברצינות תהומית כפי שמושכל מנסה לאכוף עליו. הטקסט של גרוסמן נינוח, בוגר-מתון והוא שזור באירוניה דקה (הכי חשוב וחיוני / הכי מַרְפֵּא לעלבוני / תאהב אותי / בכל זאת / לַמְרוֹתִּי..). אבל המוזיקה של מושכל לא איתו. היא מתנפלת עליו בדרמטיות-יתרה שאינה תואמת את המילים המחויכות-עדינות של גרוסמן.

אז ברגע מסוים פשוט חדלתי, בכוונה, מלהקשיב למילים והאזנתי למוזיקה לבדה. וזו - בביצועה הנהדר של הסופרנית הישראלית יעלה אביטל - הייתה מעניינת ומענגת.

והערה, ואני מתנצל מראש, קצת קנטרנית: שנים אני שומע קונצרטים באולם ימק"א בירושלים ועדיין לא פענחתי את הסוד - היכן כדאי לשבת באולם הזה? מדובר במבנה יפה מאין-כמותו, עם כיפה שזורת מוזאיקות הנשענת על קשתות אבן מזרחיות. אבל האקוסטיקה שלו בעייתית, בלשון המעטה.

יש שורות שהצלילים קורסים בדרך אליהן (לאו-דווקא האחרונות), יש סוגי מוזיקה (ווקלית למשל) שממש לא כדאי לשמוע כאן. היציע, בניגוד לרוב האולמות, עדיף משורות האולם הראשונות. יש סוגי מוזיקה שיישמעו כאן, בחלקים מסויימים באולם - נפלא. אחרות תתפוגגנה אל תוך האבן הירושלמית ותעלמנה. את הנוסחה כאמור עוד לא פיצחתי. בקיצור - אולם יפה להפליא, אך קצת בעייתי.