פני הדור כפני הדור הקודם

שיחת טלפון מפתיעה

העם הכי סלולרי בעולם זכה בפרוס השנה החדשה לבשורות נעימות. טלפיהן של חברות הטלפונים הניידים עומדות לשחרר מעט את לפיתתן הגסה, ולא ביוזמתן, כמובן. בזה אחר זה צצים פירות המלחמה הצודקת והאמיצה שמנהל משרד התקשורת (מתקופת אריאל אטיאס ועד עידן משה כחלון) בענקי התקשורת הסלולרית.

הסנונית הראשונה היתה ההפחתה החדה בדמי הקישוריות התמוהים, והחצב המבשר על בוא הסתיו הוא הרפורמה שתקצץ, בין השאר, בקנסות היציאה הדרקוניים המושתים על המתקשרים.

"הפחיתו את דמי הקישורית? כחלון, אתה מלך!" (צילום: index open)

נותר רק לקוות - או ברוח הימים הנוראים, להתפלל - שכוחות השוק האדירים, המנצלים עד תום את תאוות הפטפוט הישראלית, לא יצליחו לשבור בלחציהם את מקבלי ההחלטות, ולחילופין, לא יקמבנו לנו העלאת מחירים שתפצה על הנגיסה ברווחיהם המפלצתיים.

כי אם לדבר יהיה יקר מדי בארץ הזאת, מה כבר נוכל להרשות לעצמנו לעשות?

שעון חורף מעובר

הביטוי הצה"לי החביב "אין מניאק שיכול לעצור את הזמן" מקבל תפנית מרעננת בפוליטיקה המקומית, כשמתברר שיש מי שיכול אפילו להקדים אותו. התעברותה של תשע"א, בשעה טובה, מצמידה את חגי תשרי לחום יולי-אוגוסט - ואת שעון החורף לשיא הקיץ.

מאי נפקא מינה? שעון הקיץ שלנו יהיה קצר מזה של כל מדינה מערבית, חשמל ואנרגיה יתבזבזו, המשק יינזק בעשרות מיליוני שקלים ולכולנו תהיה שעת אור פחות ליהנות ממנה. מנגד, יוכל הציבור הדתי להתפנק בלו"ז פחות צפוף בימי הסליחות ובעיקר להתחיל ולסיים את צום יום הכיפורים שעה אחת מוקדם יותר (ותוהה הכופר: צום קל? האין הדבר מחמיץ את העיקר?).

תחת השמש אין כל חדש. מדינה מודרנית, עלק, רוקדת לפי חלילם של קיצוני הדת. בשנה הבאה זה אולי יהיה אחרת, אבל בינינו - מי יודע מה יהיה פה בשנה הבאה? בינתיים, בתבונה יהודית אופיינית, אפשר לחשוב על פיתרון מתחכם למדיניות ההחשכה. איזה קונץ קטן. אולי שעון בד"צ. ממילא אנחנו חיים באזורי זמן שונים.

מבחן בגרות בסלקציה

שנת לימודים חדשה היא תמיד הזדמנות נפלאה להתרשם מרמתם, מערכיהם וכמובן מאישיותם הקורנת של תלמידינו. וכיוון שאנחנו ממילא משוחדים לטובתם, ניעזר הפעם באמצעים סטטיסטיים אובייקטיביים. פרופ' קמיל פוקס מאוניברסיטת תל-אביב ערך סקר מקיף בקרב בני נוער בישראל, ואלה ממצאיו מרחיבי הלב:

מחצית מהנשאלים לא מוכנים ללמוד בכיתה עם תלמיד ערבי; שליש מהנסקרים מסרבים לחלוק את ספסל הלימודים עם ילד בעל צרכים מיוחדים; ורבע, רק רבע, ממאנים לשבת בכיתה אחת עם הומו או לסבית.

שכל תלמיד יישב לבד, וזהו (צילום: זהר שטרית)

מתבקש כאן להתגולל על דור צעיר אגואיסטי, אכזר ומנוכר, כזה שלא רואה ממטר ולא שומע לאף אחד. אלא שהבעיה הפוכה: הוא רואה ושומע, לומד ומפנים. מהמבוגרים בבית, מהמבוגרים בתקשורת ובוודאי מהמבוגרים הכי אחראיים, בממסד. הנוער הזה, שדווקא קולט ממש מהר, מקבל המון דוגמאות מצוינות של השקפת עולם מחורבנת. למה שלא יאמץ אותן?

את הסיפורים על חברה פלורליסטית, שוויונית ומעל הכל, סובלנית, הוא כבר לא יאכל. נשמור אותם, בינתיים. אולי לדור הבא.

אוי לאוזניים

"חתימה על הסכם שלום כולל היא יעד שאינו בר השגה, לא בשנה הבאה ולא בדור הבא. לא יעזור שום דבר, לא פשרות היסטוריות ולא ויתורים כואבים"

(תגידו מה שתגידו על הדיפלומט מספר 1, יש לו אופק מדיני)

"אנחנו הולכים לחתום עם מישהו שהוא על כרעי תרנגולת"

(מחמאות מעולם החי מעולם לא הזיקו לאווירה של בניית אמון)

"אני מוכן לתת הזדמנות וצ'אנס לראש הממשלה. אנחנו נשמח, והלוואי שיושג שלום כולל במזרח-התיכון"

(טבעי לגמרי, איווט, על רקע אמונתך היוקדת ותמיכתך הסוחפת, לעיל)

• סיכום השבוע שעבר - מזל שיש כדורסל