תבשלי, תנקי, תשתקי
אז מה למדנו מ"מחוברים"? שבחיים האלה יש מקום רק לנשים שעושות קציצות, מעניקות מציצות והן נורא נורא מרוצות. אריאנה מלמד מתנחמת בכך שהם לא מייצגים אף אחד חוץ מאת עצמם
יכול להיות, שעל פי הנראטיב הסמוי מעינו של הצופה, זה שהתגבש במוחו של הבמאי ובושל בחדרי העריכה, בסופו של דבר חמשת ה"מחוברים" יגלו כי הנשים בחייהם הן בעצם בני אדם, וככאלה - הן ראויות לפחות למבט מחודש, שלהם ושל המצלמה.
לא בהכרח מבט מלטף ומפרגן, כי ייתכן שזה קצת מעבר ליכולות הרגשיות המקבוצות שלהם, אבל לפחות מבט שמאחוריו ההכרה: יש כאן אדם! בדיוק כמוני! לא רק ספקית-צרכים, לא שק איגרוף לאגו הענק, לא בהכרח ציפייה בלתי ממומשת לסקס, לא תמיד מי שאפשר להעליב ולהשליך: אמנם אשה, אבל בכל זאת - הפתעה - בן אדם.
אבל בינתיים, צריך להודות, המצב קשה. "דפקו לי את כל החיים שלי, הבנות האלה", אומר לואיס אדרי, ואפשר לסלוח לו כי הוא רק בן 18 ובאמת לא מבין כלום, אבל כבר יודע שאפשר להשליך את כעסיו ומצוקותיו על הזולת הנשי, מפני שזהו הזולת החלש יותר.
"אני לא יכול להיות רגע אחד לבד", מתוודה ישי גרין, ובאמת לא מבין מדוע דפנה שלו כועסת עליו כשנעלם לה לארבע שעות בסוף שבוע זוגי, בלי להודיע ובלי לתאם.
"אני עוסק בלעבוד בשביל הנשים שלי, אני גם משלם מזונות וגם שומר על הילדים שלהן", מקטר רן שריג, האבא של הילדים שלהן, האיש שמאמין כי אמהות היא תירוץ אולטימטיבי של נשים לא לעשות לו נעים.
"את והאימהות זה כמו היהודים ואושוויץ", הוא מטיח בזוגתו עידית, כשהוא חש כי לאחרונה אין די מין אוראלי בחייו ופוריותו האינטלקטואלית נפגעת משום כך. שנמשיך? דודו בוסי בטוח ש"הבעיה העיקרית שיש עם האלכוהול בחיי היא הבעיה שיש לנשים בחיי". כלומר, סירובן ליצור זוגיות ארעית עם מי ששותה את עצמו לדעת מדי יום, היא ללא ספק החלטה שגויה שלהן.
"אני מבריק, את נעימה"
"זאת הכלה, קלה להשגה", אומר ישי גרין על רעייתו כשהוא מציג אותה בפני המצלמה בתמונה מיום נישואיהם. "אני המבריק והמוצלח", אומר שי גולדן למיכל גולדן, "ואת מקסימה ונעימה". ועכשיו לשוס האמיתי, שלא קשור לאשה בחייו אלא לבִּתוֹ של רן שריג: "אתמול עברתי שלוש הקאות של נגה". כך הוא מתבטא.
שריג, בוסי, אדרי, גולדן וגרין. בטוחים במסכנותם (צילום: ינאי יחיאל)
תרגום לעברית של בני אדם שמרוכזים קצת פחות בעכוזיהם-שלהם: "הילדה הרגישה לא טוב והקיאה, מסכנה". אבל מי יכול לשחרר מפיו משפט כזה כשהוא כה בטוח במסכנות שלו עצמו, ובכך שנשים הן אלה שמחוללות אותה?
לדודו בוסי יש פתרון מבריק לבעיית הנשים, כי מפרק לפרק מתחוור שבעצם מדובר בבעיה גדולה ולא בשותפות לחיים. "כשזה בא בטוב, זה נעים". וכשלא? מחליפים: הלא תמיד תהיה שם עוד אחת שתסתקרן די הצורך לנשום קצת אדי אלכוהול, לפחות לזמן מה.
"את יפה עכשיו, לא אחר כך"
בלשון המעטה אני חייבת לומר שעד כה, חמשת הגברים ב"מחוברים" הם יצורים שתביעותיהם כלפי נשים מרקיעות שחקים, ואילו סלחנותם כלפי עצמם לא יודעת גבולות. "את יפה עכשיו, לא אחר כך", מחמיא שריג לרעייתו כשהוא מתכנן סקס של בוקר, למרות נוכחות התינוקת - שעל פי השקפתו אפשר להשאיר בלול, שתצעק, כי הצעקות שיפיק מזוגתו יחרישו את מחאותיה של הקטנה.
גולדן והבמאי, דורון צברי. האם לכך התכוון היוצר? (צילום: ענת מוסברג)
מצד שני, הוא מקטר על כך ש"כל אשה שהכרתי, הציפיות שלה הגיעו אלי לפניה". תביעתו של גולדן שאשתו תכיר את יצירותיו של פרימו לוי מגיעה יחד עם ההבנה הברורה שהיא זו שמסדרת את הספרים שלו יפה-יפה. אדרי מצפה שהעלמה שהעליב תשוב לחיקו כפרי בשל, ואז יוכל לנגוס שוב.
וכן, כולם רק רוצים שיאהבו אותם. בכל תנאי: גם במכונית שלא ניקו את הקיא ממושביה, מבעד לניחוח הגראס שמעשנים בתוכה, למרות התובענות והאכזריות המילולית (של שריג וגולדן גם יחד), למרות הנעבכיות הנרקיסיסטית (של אדרי וגרין). והכי יפה, למרות המגבלות של דודו בוסי, שמודיע למצלמה ולנשים הפוטנציאליות בחייו - "אני שונא להרגיש".
לא התאמצתי לאסוף את האזכורים האלה. הם מפוזרים ברוחב לב בלתי מצוי בפרקים ששודרו עד כה, ואם יש בהם נחמה, היא בכך ש"מחוברים" לא מייצגת שום מציאות, רק את חמשת הגברים שנבחרו לשחק לפנינו את חייהם.
בחיים הללו, במקובץ, יש מקום לנשים שעושות קציצות, מעניקות המון מציצות והן נורא נורא מרוצות.
בזמנן הפנוי הן מולידות בעצמן ילדים וגם יולדות אותם ומגדלות אותם ומפרנסות אותם לבד, ולפעמים מביאות אותם לגבר שבחייהן לכמה דקות, שיסניפו מתיקות. המחמאה הגדולה ביותר ששי גולדן יכול היה למצוא עבור רעייתו עד כה מתייחסת למידת ההתאמה שלה אליו. את זה אפשר לומר באותה מידה של סיפוק גם על נעל.
