מקומות מעצבים בחיי: שמונה תחנות עם מיכל נגרין

השבוע יצאנו לטייל עם המעצבת והיוצרת מיכל נגרין, שנחשבת למותג תכשיטים ואמנות בינלאומי ותיק שמעורר גאווה לאומית בכל העולם.

נווה צדק: משהו מנוף ילדותי

"אני גרה בנווה צדק כבר שש שנים. החיים שלי מאוד אינטנסיביים, אז צריכה שהכל יהיה נגיש לי בהליכה, או באופניים. קניתי לאחרונה אופניים עם מנוע. בנסיעת המבחן התנגשתי בשולחן של זוג חברים, שדווקא די התלהבתי לפגוש, בבית קפה מתחת לבית. התבלבלתי בין הברקס לגז, פדיחה קלילה.

בשכונה הזו, יש משהו מנוף ילדותי בקיבוץ נען. היא שוקקת חיים, המבנים בה מיוחדים, יש בה אווירה, אינטימיות. אבל אין בה פולשניות כמו בקיבוץ. הבית הכי אהוב עליי בה נמצא ברחוב דגניה, בית קלאסי של ציורי ילדים. שני חלונות עם וילון, דלת וגג משולש. מעין בונבוניירה נאיבית.

חזרה בסטודיו, עם צוות הגרפיקאים, אשתול בתוכו דימויים מהעולם שלי, סיפור בתוך סיפור, שיגרום לי לחזור אליו, גם כשלא אהיה לידו. כך אני אוספת זכרונות ואני נפגשת איתם דרך המוצרים שלי".

מתחם התחנה במנשייה

"עוד מקום ליד הבית הוא תחנת הרכבת, מהתקופה העות'מאנית, שריתקה אותי עוד לפני שהמתחם נפתח והפך לטרנדי. הייתי מתגנבת מתחת לשער כדי לספוג את הקסם. בעלי, מאיר, גדל בבית שסמוך לתחנת הרכבת ברחובות. אביו היה אחראי עליה. קולות הקטר הנושף וריח מסילת הברזל הלוהטת מוכרים לי.

במתחם התחנה הישנה. זכרונות של זוגיות והיסטוריה

כשנודע לי שמשחזרים את המקום, רציתי שתהיה לי בו חנות. המקום שקנינו היה הסלון וחדר הילדים של משפחת וילנד, שניהלו בית חרושת לאריחים מצוירים, שהשתמרו ברצפה ובתקרה. פרויקט השימור במקום נפלא, ומרגש לראות ישן ליד חדש".

גינה לי

"בילדותי הייתי באה עם אבא שלי לבית ביאליק , כשהעיר עוד הייתה נאיבית ואנשים השאירו דלתות פתוחות וגם לב. זו הייתה פינה קסומה, עם המוזאיקה של נחום גוטמן על בית העירייה בכיכר, שהוסרה מאז. כעת אני אוהבת את המזרקה עם שושנות המים, שהן קפיצה קטנה לציור של מונה. בצד שמאל, צילמתי בית עם מרפסת שנראית כמו סט של סרט: כיסאות עץ ומטריית ענק שחורה. אסוציאציה להרבה דברים".

אזור בית ביאליק. תחושה של סט קולנוע

מלחמה אבודה

"לא משנה באיזו שעה של היום, תמיד מתחשק לי לאכול מסבחה של 'רוני פול' ביפו. יש ויכוחים ארציים על תואר המסבחה הטובה ביותר, אך מבחינתי - זו המנצחת. מרקם מדוייק של טחינה, חומוס ורוטב לימון ושום. בכל יום שישי אני לוקחת טייק אוואי הביתה. אם היא לא הייתה גורמת לתופעות לוואי, הייתי אוכלת יותר. אלוהי הדברים הפשוטים".

המסבחה הכי טובה בארץ. "רוני פול" ביפו

בננה ביץ'

"זה המקום שלי ושל מאיר להירגע בו, וזו גם נקודת ההתחלה והסוף של ריצת הבוקר שלי, שהפכה להליכה, מאז שנפצעתי. ה'בננה' מזכיר לי את נואיבה באווירת החופש: לחלוץ נעליים, לשתות משקה פסיפלורה, ליהנות מהשקיעה".

פיסה של סיני בלב תל אביב. ה"בננה ביץ'"

עושים שוק

"שוק הפשפשים ביפו הוא אחד המקומות האהובים עלי בארץ. שווקים הם סוג של פטיש עבורי, ובכל נסיעה לחו"ל אני מחפשת את השוק המקומי של העיר. אני מיודדת עם בעלי החנויות בשוק הפשפשים וכיף לי לקנות אצלם רהיטים, שנדלירים או שטיחים. אפילו עכשיו ממש קניתי חנוכיית עץ שנראית כמו בית, מציאה ב-150 שקל. 'אנגרן' אותה לטכניקת תלת מימד שפיתחתי".

מציאות בפטיש הפרטי - שוק הפשפשים

קפה בפועה

"זה הקפה שלי בסיום השוטטות בשוק. ב'פועה' יש עוגות נפלאות ואווירה אקלקטית, שהיא העולם שלי: אוספים של כלי חרסינה, פורצלן, וכל מיני קטנות שנותנות תחושת בית. פועה, בעלת המקום, מפצירה בי לפתוח חנות לידה. אני מאמינה שיום אחד זה יקרה". 

מכונות רוקדות

"מזמן לא התלהבתי ככה מתערוכה כמו שהתלהבתי מ'ריקוד המכונה', במוזיאון ארץ ישראל. זהו מופע של מכונות מתקתקות, מצלצלות, מסתובבות, מזמרות, בכוריאוגרפיה מרתקת, ובאולם ליד יש תערוכת צעצועים שמופעלים בלחיצת כפתור.

תערוכת "ריקוד המכונה" במוזיאון ארץ ישראל": כוריאוגרפיה של מכונות

באתי עם מחלקת הפיתוח שלי בחברה, חלקם מדעני טילים ובוגרי המכון הטכנולוגי בחולון, כדי שיתרשמו ממלאכת המחשבת הידנית ומהיכולת הטכנית המדהימה, מההנפשה של החיות והיצורים שקמים לתחייה על-ידי גלגלי שיניים, כפיסים, גומיות, וגרוטאות. זה העולם שאנחנו חוקרים ויוצרים בסיפורים ויזואליים, מיצגים קטנים בתלת מימד, בעזרת בובות, תאורה, צמחייה וכו'. התערוכה הייתה עבורנו השראה גדולה מאוד, כדי לחשוב לאן עוד אפשר להגיע - כשהדמיון עובד שעות נוספות ומייצר יש מאין". 

• לכתבות נוספות במדור "מסע עם כוכבים"
  

• גילי מצא, עיתונאית וצלמת אווירה ונוף שצילומיה מתפרסמים בעולם