השקעה בחינוך - ואיפה תרומת חברות ההיי-טק?

ערב ראש השנה תשע"א קיבלנו בשורה רעה מאוד בקשר לחינוך בישראל מדו"ח ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD. על פי הדו"ח, ההשקעה הממוצעת לכל תלמיד בישראל עלתה ב-8% בלבד בין השנים 1995 ל-2007, בעוד שממוצע העלייה ביתר מדינות ה-OECD עומד על 42%.

מספר שעות ההוראה נמוך בהשוואה לממוצע, וכך גם שכר המורים. בנוסף, נראה שישראל במגמת נסיגה בכל הנוגע להשכלה גבוהה. נתון אחד חיובי הוא ש-10% יותר מהממוצע ביתר המדינות הנבדקות מסיימים כיתה י"ב.

להשקעה בהשכלה בישראל יש חשיבות עליונה יותר מאשר בכל מדינה אחרת, בעיקר בגלל שהמשאב האנושי הוא כמעט המשאב היחידי שברשותנו (מלבד גז טבעי). למרות חשיבות ההשכלה, אנו לא רואים תוכנית אמיתית להשקעה בחינוך לטווח הארוך, שתוציא אותנו מהמשבר שבו אנו נמצאים. לא מפתיע כמובן לגלות שהפוליטיקאים שמחליטים על סדר העדיפויות רוצים להשקיע במה שיניב פירות מיידיים - ולא בעוד עשר שנים.

בחשיבה הכלכלית חינוך מוגדר ככשל שוק (הקצאת שירותים ומשאבים באופן לא יעיל) ולכן נדרשת התערבות ממשלתית. ללא התערבות ממשלתית לא יהיה ניתן להגיע לשיווי משקל שבו כולם זוכים להשכלה וייתכן שנגיע למצב שבו רק העשירים יזכו לכך. על פי ההגדרה הזו, אנו נמצאים במצב ללא מוצא, כי הממשלה לא עושה מספיק וכשל השוק הופך לכישלון.

חשוב לציין כי לאי השקעה בחינוך יש השפעות חיצוניות, כמו עלייה בפשע, ואנו עדים לקשר הזה בישראל בשנים האחרונות.

אך האחריות על החינוך לא צריכה ליפול רק על הממשלה ועל הפוליטיקאים.

קחו למשל את תעשיית ההיי-טק הישראלית, שללא המשאב האנושי והחינוך הישראלי, לא הייתה מגיעה להישגים בינלאומיים או בכלל קיימת. למעשה, יש כאן בעיית "טרמפיסט" קלאסית, שכן תעשיית ההיי-טק קוצרת במשך שנים את פירות ההשקעה בחינוך שעשתה המדינה.

ראוי היה שבעלי חברות ההיי-טק הגדולות ישתתפו גם הם בהשקעה בחינוך. לא מדובר רק בהשקעה מתוך טוב ליבם של בעלי ההון, אלא בהשקעה נבונה שלהם לטווח הארוך. בעלי ההון צריכים לשאול את עצמם אם גם בעוד עשור הם יוכלו לעמוד בתחרות הבינלאומית עם משאב אנושי נמוך מהממוצע. התשובה לשאלה זו היא - כנראה שלא. מסיבה זו כדאי גם להם להיות שותפים בהשקעה בחינוך. מובן שחברות ההיי-טק הן לא היחידות, וכי בפועל מדובר בהתעשייה הישראלית בכללותה, כולל התעשייה הביטחונית.

אבל חברות ההיי-טק והתעשייה אינן היחידות שההשקעה בחינוך יכולה להשפיע על רווחיהן. מחקרים רבים הוכיחו קשר בין השכלה לבריאות, ומסתבר כי אנשים משכילים מודעים יותר לבריאותם. אם כך, גם לקופות החולים, שמרוויחות בעיקר מאנשים בריאים, יש אינטרס להשקיע בחינוך. גם גופים שמרווחים מההכנסה שלנו צריכים להיות שותפים להשקעה בחינוך מכיוון שהקשר בין השכלה והכנסה הוא קשר חיובי וחזק מאוד.

קחו למשל את גופי ההשקעה לטווח ארוך כמו קופות הפנסיה. הרווח של קרנות הפנסיה תלוי בהכנסה שלנו, ולכן יש להן אינטרס שנרוויח יותר, ונפקיד יותר כסף בקופות (ונשלם כמובן יותר דמי ניהול). אפילו להוצאות הספרים יש אינטרס להשקיע בחינוך, במטרה לעודד קריאה של יותר ספרים בעתיד.

לא מדובר רק בהשקעה כספית בחינוך. בעלי ההון המקורבים לפוליטיקאים צריכים ויכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות וראוי שיעשו זאת. בניגוד לפוליטיקאים שחושבים ומתכננים לטווח הקצר, מנהלי ובעלי חברות נדרשים לתכנן אסטרטגיות ארוכות טווח. הם כנראה היחידים שיוכלו להוציא את מערכת החינוך וההשכלה בישראל מהבוץ, אם לא למען המדינה אז למען החברות שבבעלותם ובניהולם.