בשנה החדשה: מי יצילנו מזאבי הביטוח?

רחל עבדה כמורה במשך יותר מ-20 שנה בבית ספר תיכון. סלמאן עבד כפועל למשך יותר מ-15 שנה במפעל וולקן.

רחל וסלמאן אינם מכירים זו את זה, אז מה בכל זאת מקשר ביניהם?

כמו מיליוני מבוטחים אחרים, הם האמינו במערכות הביטוח הפנסיוני במדינת ישראל. רחל השליכה את יהבה על מבטחים. סלמאן שם את מבטחו בקרן הפנסיה נתיב. משך כל השנים, מידי חודש בחודשו, ניכו המעבידים של השניים סכומים נכבדים ממשכורתם והעבירו אותם לקרנות הביטוח הפנסיוני.

לימים, הגורל התאכזר אל השניים. הם חלו במחלות קשות ביותר. שניהם נאלצו לפרוש מעבודתם, וכל אחד מהם פנה לביטוח הפנסיוני שלו וביקש לממש את זכותם לקבל פנסיית נכות. כמה טוב שחסכנו מעמלנו, כדי שלא נסבול עוני והשפלה בעת צרה, חשבו השניים. אולם למנהלי קרנות הפנסיה הייתה כוונה אחרת. תוך ניצול טעויות שעשו השניים בהתנהלותם מול הקרנות, הם לא נרתעו מלשלח אותם אל חיי מצוקה.

אצל רחל, מנהלי מבטחים גילו כי שלוש שנים טרם הפרישה, היא יצאה לחל"ת (חופשה ללא תשלום). במהלך תקופה זו, הנהלת בית הספר לא העבירה את ההפרשות למבטחים. רחל ניסתה לדבר לליבם ואמרה להם, שכאשר חזרה ללמד והתבררה הטעות, מיהרה ושילמה להם את כל מה שביקשו. "אפילו חתמנו על הסכם בדבר רציפות זכויות", אמרה להם רחל.

אכן, שילמת וחתמנו, הודו מנהלי מבטחים, אולם על פי התקנון היית צריכה לצבור מחדש תקופת אכשרה של 3 שנים. למרבה הצער חלית מספר חודשים לפני שהשלמת את תקופת האכשרה.

ולמה לא הודעתם לי כאשר יצאתי לחל"ת כי המעביד הפסיק להפריש וכי אני עלולה לאבד את זכויותיי אם לא אפריש במקומו, הקשתה רחל. אין לנו הוראה בתקנון המחייבת אותנו לעשות זאת, ענו מנהלי הקרן.

ועל איזה מחדל תפסו מנהלי הביטוח הפנסיוני בקרן נתיב את סלמאן כדי לנשלו מזכויותיו? סלמאן פספס את המועד להגשת תביעת נכות. לפי תקנון הקרן, יש להגיש תביעת נכות תוך 3 חודשים מיום הפסקת יחסי עובד מעביד. סלמאן הגיש את תביעתו רק כעבור 9 חודשים.

מנהגם של אנשי סדום

אין כל ספק ששני המקרים מקוממים. אנשים עמלים מבוקר עד ערב, עשרות שנים, מפרישים חלק ניכר מעמלם לביטוח פנסיוני ומאבדים את זכויותיהם על לא עוול בכפם. האם בתי המשפט נחלצו להשיב לשני המבוטחים את זכויותיהם?

כאן יש להבהיר כי אכן, תקנוני הקרן, עומדים לצדם של תאגידי הביטוח. אולם יש לזכור, כי את התקנונים, הפוליסות וכיוצא באלה מסמכי הביטוח, מנסחים תאגידי הביטוח. למבוטחים אין חלק בניסוחים אלה. מסמכי הביטוח מכילים תנאים, מכשולים וסייגים דרקוניים. האם ראוי לתת הכשר לתאגידי הביטוח לנהוג במבוטחיהם כמידת סדום תחת מטריית הניסוחים המקפחים?

ונזכיר מהי מידת סדום. על פי חכמי התלמוד, זה היה בדיוק מנהגם של אנשי סדום. הם יישמו את הכתוב בצורה יבשה ונחרצת, עד כדי עיוות מידת הצדק. בשל כך נענשו בצורה חמורה. לפי רש"י, גם התורה מחייבת את השופט לסטות לפעמים מן הדין ולהיכנס "לפנים משורת הדין".

בזכות שופטת אנושית

נחזור אל רחל וסלמאן. שניהם פנו לעזרת בתי המשפט. אולם, כפי שנראה מיד, בעוד שרחל זכתה לקבל את זכויותיה, סלמאן איבד אותן לעד. כיצד הדבר קרה?

למזלה של רחל, עניינה נדון בפני השופטת אלישבע ברק, שכיהנה עדיין כסגנית הנשיא בבית הדין הארצי לעבודה.

ביחסים שבין שני גופים מסחריים, מסבירה השופטת ברק, לגיטימי כי כל אחד ידאג לאינטרסים של עצמו. אין הוא חייב לדאוג לאינטרסים של זולתו. בבחינת אדם לאדם - אדם.

אולם ביחסים שבין תאגיד ביטוח לבין מבוטחו, יש לדרוש מתאגיד הביטוח כי יהיה בבחינת "מלאך" וידאג גם לאינטרסים של המבוטח. תאגיד הביטוח הוא בעל העוצמה. הוא יודע את הכללים. הוא יצר אותם. בידיו המידע על התנאים העלולים לפגוע במבוטח. לכן הוא אחראי לכך שהמבוטח ידע באילו נסיבות הוא עלול להיפגע ולהפסיד את תשלומי הביטוח.

לא זו אף זו: כאשר פוקד את המבוטח אסון, הוא נתון לחסדי תאגיד הביטוח, אשר לו שילם פרמיות טבין ותקילין. תאגיד הביטוח הוא בעל היציבות הפיננסית. לרשותו עומד ייעוץ משפטי שוטף. הוא מסוגל לעמוד בהתדיינות ממושכת. הוא נהנה משיתוף פעולה הדוק עם תאגידי ביטוח אחרים. מן הצד השני עומד מבוטח בודד, שברוב המקרים אינו נהנה אף מאחד היתרונות האלה. תאגיד הביטוח יכול בעת צרתו של המבוטח לגרום להתמוטטותו הכלכלית.

על רקע דברים אלה, קובעת השופטת ברק, הייתה מבטחים חייבת לדאוג לרחל ולהודיע לה, גם אם התקנון לא מחייב אותה לעשות כן, כי זכויותיה עומדות להיפגע בתקופת החל"ת.

רחל נהנית היום מפנסיית נכות, זכות שניתנה לה לא בחסד, אלא בזכות תשלומים נכבדים על פני שנים ובזכות שופטת אנושית שלמרבה הצער אינה מכהנת עוד.

התקנון הוא חזות הכול

לעומת זאת, סלמאן הפסיד את זכויותיו. עניינו נדון בפני שופטים בבית הדין לעבודה עם גישה אחרת. הללו ראו את גודל העוול, אפילו הביעו צער, אבל לעמדתם, התקנון הוא חזות הכול, גם אם הוא גורם עוול. תביעה לפנסיית נכות יש להגיש תוך 3 חודשים. מי שמאחר, מפסיד.

סלמאן פנה לבית הדין הגבוה לצדק. גם הוא סירב להתערב. השופט יורם דנציגר מצא אפילו הצדקה לעמדה הנוקשה של הביטוח הפנסיוני. "אין לאפשר לחבר נתיב לתבוע פנסיית נכות בהתעלם ממגבלת הזמן הקבועה בתקנון", כך פסק וסלמאן נותר בלא כלום.

ואנו לקראת השנה החדשה מבקשים להביע געגועים לשופטת אלישבע ברק. ככל שאנו מתרחקים מיום פרישתה מכס השיפוט ומהשפעת פסקי דינה, כך מעמדנו מול תאגידי הביטוח הולך ונחלש. תאגידי הביטוח מקבלים יותר ויותר לגיטימציה להתנהג כלפינו כמו זאבים, למרות שהם מתעשרים מכספנו.

"לא חרבה ירושלים", הזהיר רבי יוחנן, אחד מגדולי הפוסקים, את הדורות הבאים, "אלא על... שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".

על אחת כמה וכמה הדברים נכונים בתחום הביטוח. התקנון, שהשופט דנציגר קבע כי יש לדבוק בו, אינו באמת "דין". הוא אפילו לא חוזה אמיתי. הוא לא נקבע בהסכמה בין המבוטח למבטחו. את הכללים בתחום הביטוח קובעים ומנסחים תאגידי הביטוח. רק בתי המשפט יכולים להגן עלינו מפניהם.