נמאס לה להיות בת 35 ולהרגיש זקנה ומיואשת
היא יושבת וממררת בבכי על הספה ממולי. יפה ומוצלחת, מחזיקה בדירה, מכונית ומשרה מצוינת עם עתיד בטוח. וכל כך אומללה. החגים תמיד מעציבים אותה, אבל משנה לשנה נראה שהיכולת שלה להתמודד פוחתת. איך מתחילים כל פעם מחדש?
"תכף ראש השנה. שוב אותה תקופה נוראית, והפעם לא ברחתי לחו"ל ואין לי שום דרך להתחמק מהארוחה, הדודים, שיחות הנימוסין, והשאלות הבלתי נמנעות בנוסח 'אז מה קורה איתך? מתי יהיה לנו כבר נחת גם ממך?'" היא אומרת לי.
לפעמים זה פשוט כך: לא חשוב עד כמה הילדות שלה היתה טובה, המשפחה חמה ואוהבת, ועד כמה היא מוצלחת ונהדרת עד היום – עדיין בתוך תוכה שוכנת אותה ילדה מבוהלת מתחילת כיתה ו', שהתבגרה בין-יום ולמדה להסתיר את כאב האכזבה מהאחרים, אפילו הקרובים לה ביותר. היום, כשהיא יוצאת לדייט אחד אחרי השני, יוצאת איתה אותה תלמידת כיתה ו' שבתוכה. פעם אחר פעם היא מפחדת מהדחיה והנידוי החברתי המוכר והנורא של העבר הרחוק - ופעם אחר פעם זה משתחזר בפגישות שלא מצליחות להפוך לקשר אמיתי וארוך. מה הפלא שהיא מיואשת?
"נמאס לי! נמאס לי לשבת ליד שולחן מלא ילדים מעצבנים, מרעישים ומשביתי מצב רוח. נמאס לי מהמבט המרחם של אשתו של אחי, כאילו מבינה לליבי. כאילו תומכת, אבל עושה את זה בצורה כל כך יהירה ומתנשאת שבא לי להחטיף לה. כבר עדיפים הצקצוקים של הסבתא שלי ואחותה הזקנות, עם השאלות חסרות הטאקט שלהן. לפחות הן אומרות בדיוק מה שהן חושבות", היא מוסיפה.
"נמאס לי מזה שברור לכולם שאני צריכה לעזור מהבוקר להכין את הארוחה, כי כל שאר האחים מגיעים עם ילדים או בני זוג. נמאס לי שברור לכולם שאני זו שאשאר לרחוץ את הכלים ולהחזיר את הבית של הוריי למקומו כי הרי 'לך אין לאן למהר'. נמאס לי מהאיחולים הדביקים, החוזרים על עצמם. נמאס לי לחשוב כמה שנים הריטואל הזה נמשך. נמאס לי להיות בת 35 ולהרגיש זקנה ומיואשת, פשוט נמאס!"
היא יושבת וממררת בבכי על הספה ממולי. כל כך יפה. כל כך מוצלחת. מחזיקה בדירה, מכונית ומשרה מצוינת עם עתיד בטוח. וכל כך אומללה ומיואשת. החגים תמיד עושים לה קשה, אבל משנה לשנה נראה שהיכולת שלה להתמודד הולכת ופוחתת. זה פשוט הופך קשה יותר ויותר.
רשימה בלתי נגמרת של כשלונות ואכזבות
מצד שני:
יש באוויר ריח רענן של "לבד זה הכי, אחי"
גולדי הארט
לדעתי משהו השתנה בזמן האחרון ביחס של החברה למחפשים, ובעיקר למחפשות. עושה רושם שהחברה נותנת לגיטימציה לנוח מהחיפוש, מאפשרת לשחקנים שלה לשבת על הספסל ולא דוחפת אותם לשחק בעודם פצועים
היא מספרת לי על הדייטים האחרונים שלה, רשימה בלתי נגמרת של כשלונות ואכזבות. לכל מפגש יש פרטים וצבע ואופי מיוחד וחד פעמי, אבל הם מתאספים יחד לכדי שורה מעייפת של תסכול מייאש. איך אפשר להחזיק בתקווה? להגיע עם קמצוץ התרגשות או תחושת התחדשות? היא שחוקה, שבורה ומרגישה שאין שום סיכוי שזה יקרה בפעם הבאה.
איך ממציאים את עצמך כל פעם מחדש? איך לא נשחקים בדרך?
אני מנסה לחשוב על "התחלות" שלי ומחשבותיי נודדת לימי בית הספר היסודי. כל שנה היתה מתחילה עם אוירה של התרגשות חגיגית. אמנם אפגוש את אותם ילדים, כמעט אותם מורים, אותו בית ספר מיושן וקודר, כאילו כלום לא השתנה – אבל המחברות עטופות בעטיפות צבעוניות מבריקות וחדשות, העפרונות מחודדים, ומחברת "חגים" עם שער צבעוני וחגיגי. ריח התרגשות באויר. ריח התחדשות, הבטחה, הרבה תקווה ואופטימיות. יש לי זכרונות טובים של התחלות, ואולי בגלל זה עד היום אני אוהבת התרגשויות של התחלה וחידוש... אולי גם אצלה זה כך?
אני שואלת אותה על התחלות בחייה, ופניה מתכרכמות מיד. היא חוזרת לזכרון מכאיב מפעם, המעבר מכיתה ה' לכיתה ו': "עברנו דירה לעיר אחרת. זה היה בחופש הגדול. שמחתי כל כך כשעברנו: הבית היה גדול, והכל חדש חדש, מודרני ומאובזר. לגמרי אחר מהדירה הקטנה והצפופה בשכונה העניה והמוזנחת בה גדלתי מאז שנולדתי. חיכיתי כל כך לתחילת השנה, להכיר חברים חדשים. להשתלב. הייתי תלמידה מצוינת בכיתה ה' ותמיד היו לי המון חברות. הייתי בטוחה שיהיה נהדר. אבל מיד כשהגעתי לכיתה, ביום הראשון ללימודים הבנתי כמה טעיתי. הכל היה לגמרי אחר ממה שדמיינתי. הילדים התלבשו בסגנון אחרת ממני, הילדות נראו הרבה יותר בוגרות ומתוחכמות. הן הסתודדו בינן לבין עצמן ודיברו על נושאים שבכלל לא הבנתי. הרגשתי כמו חייזר. השיעור הראשון היה זוועה. המורה שאלה איך היה בחופש, וכולם דיברו על חופשות בחו"ל ונופשים. הבנתי שאני ממש לא שייכת. לא חשוב כמה יפה הבית החדש שלי וכמה מודרני – אני והמשפחה שלי לא ממש מכאן ולעולם לא נשתלב. הדבר שהכי רציתי לעשות באותו רגע היה לברוח הביתה ולבכות לאמא, אבל משהו עצר אותי. הבנתי שהיא לא רואה את הדברים כמוני, ולא רציתי להכאיב לה. בחודשים הבאים סבלתי מנידוי חברתי נורא, אבל אף אחד בבית לא ידע. לא רציתי לצער שעשו מאמץ גדול כל כך על מנת להוציא אותנו מהשכונה הקודמת ולעבור למקום טוב יותר".
טוקבק כדורבנות:
זה לא הגיל, פשוט נולדת זקנה סקסית
אוהב את עצמו, בקעת-נרקיס
נער הייתי וגם נערתי, וזכיתי לראות קשישות צפודות בנות 20, וילדות שובבות מדלגות שפגט מעל ה-40 וב-50 משחקות קלאס. בקלאסה.
"העבר לא חייב לחזור על עצמו", אני מזכירה לעצמי ומנחמת אותה. תהליכי ההכרה, המודעות וההבנה משחררים אותנו מדפוסים חוזרים בהם אנחנו כלואים שנים ארוכות. ילדת כיתה ו' תשאר תמיד איתה – אבל אולי בעתיד היא תוכל להוציא דמות אחרת מתוכה בדייטים – את הילדה העליזה והבוטחת מכתה ה' שהיא היתה, את החיילת המקסימה שהפכה להיות, את הסטודנטית המצטיינת שאיכלסה חצי עשור משנות ה-20 שלה, את הבת המסורה שהיא, החברה הטובה, האשה הסקסית.
מזל שבתאטרון הנפש שלנו יש מקום לגיוון והזדמנות לשינוי.
שנה טובה!
יעל דורון, אתר זוגות
מומלצים
