להצלחה יש אבא

"ספרות, ובמיוחד השירה, הם מותרות בחיים. הם חלון לטבע האדם העוצמתי, הראשוני, הטוב יותר, שלעיתים קרובות מוסתר ע"י אירועי היום-יום, המלחמות העכשוויות ועוד. הן נותנות לנו סיבה לתקווה כשכל מה שקורה סביבנו בעולם מעלה בנו מחשבות שאין תקווה בכלל", כך אומר רוברט ליטל, מחברו של הספר "חרוזים לסטלין" שראה אור לאחרונה בעברית (הוצאת סימנים/ ידיעות ספרים. מאנגלית: קטיה בנוביץ').

ליטל. אף מילה על הבן (צילום: יחסי ציבור)

ליטל (75) האמריקני הוא אביו של הסופר ג'ונתן ליטל, מחבר "נוטות החסד". בשיחה איתו מסרב רוברט לדבר על בנו, הודף או מתעלם מכל ניסיון שאלה. כל מה שמעניין אותו זה מנדלשטאם, מתברר.

כמו בנו, הוא מתגורר רוב הזמן בצרפת. בעבר כתב המון בענייני ריגול, ועבד במשך שנים עבור "ניוזוויק". כמה מספריו המוקדמים גם ראו אור בעברית, בהם "החובב", "המהפכן" ו"האחיות". ב-1998 הוציא יחד עם נשיא המדינה, שמעון פרס, את הספר "For the Future of Israel".

"חרוזים לסטלין" הוא עיבוד בדיוני לסיפור חייו של המשורר אוסיפ מנדלשטאם, גדול משוררי רוסיה, שהיה בין המעטים שהעזו להתנגד לשלטונו של סטלין. ליטל מספר שהספר "מתבשל" אצלו כבר 30 שנה, עוד מאז 1979 עת ביקר במוסקבה. "קראתי בשנות ה-70 את שני כרכי הזיכרונות הנפלאים שכתבה נדייז'דה מנדלשטאם וחשבתי שהספרים האלו הם חלק מהדברים הטובים ביותר שסיפק השלטון הקומוניסטי בברית המועצות".

תה עם גברת מנדלשטאם

במוסקבה למד ליטל בין היתר שהותר לגברת מנדלשטאם לשוב לעיר הבירה (אחרי שנדדה כמו צוענית ברחבי רוסיה מאז מות בעלה בשנות ה-30 המאוחרות). הוא הצליח להשיג את מספר הטלפון שלה, ובהחלטה של רגע התקשר אליה והיא ענתה. "אני חושב שהצפתי אותה במחמאות מעריצות על יצירתו של בעלה ועל שני ספריה, והנס קרה: היא הזמינה אותי ואת המלווה שלי לתה. כמובן שהלכנו".

באחרית הדבר של הספר הוא מתאר בקצרה את מהלך הדברים שהובילו לפגישה ואת הפגישה עצמה. "קניתי את הקופסה הגדולה ביותר של שוקולדים שהצלחתי למצוא בחנות הדיוטי פרי של המלון ומונית לקחה אותנו לפרבר מרוחק. אישה עתיקה, שהיתה אמורה להיות למעשה אישה זקנה, פתחה את הדלת אחרי שנקשתי. זו היתה הגברת מנדלשטאם עצמה. היא ועוזריה - אלו שעושים את הקניות ומכינים את האוכל – היו שם.

"הם, משוררי מוסקבה הצעירים, נשאו עבורה ערכה להכנת תה. שוחחנו למשך שעה, שעה וחצי - איבדתי את חוש הזמן. בסופו של דבר, ומתוך שיקול הדעת שהגיע הזמן לעזוב, היא בעצמה ליוותה אותנו אל הדלת. לפני שפינתה לנו את הדלת אמרה: אל תדברו עברית במסדרון".

"המילים האלו דקרו אותי עמוק בבטן", אומר ליטל. "התקופה בה לא יכולת לארח אורחים זרים חלפה מזמן, אבל היא עדיין חיה בתקופת סטלין בה סיכנת את החופש שלך, ואפילו את חייך, אם הרשית לזר להיות בדירתך. עם מילים אלו, האחרונות ששמעתי ממנה (היא מתה שנה אחרי), חשבתי לעצמי שראיתי את כל חיי חולפים לפניי. זה לקח לי 30 שנים לאזור את האומץ לכתוב את הרומן שמתאר בסופו את הפגישה במוסקבה".

מנדלשטאם. המגדלור שהושתק

"חרוזים לסטלין", מעבר לעיסוקו בחייו של מנדלשטאם, הוא ספר שמספר על כתיבה, על שירה ועל התהפוכות שעובר כותב כשהוא מעביר אל הדף את מחשבותיו ורגשותיו. נדמה שפעם כוחם של המשוררים יכול היה להזיז משטרים ממקומם, ואילו עתה די ברור שאין להם את הכוח יותר.

אולם מבחינתו של ליטל מנדלשטאם, הוא עצמו נשאר כמגדלור ודוגמה לאמן שהושתק ע"י רודנים ומדכאים, שאומר את האמת שהוא רואה. "עבור אלו מאיתנו החיים במערב אמירת האמת היא לעיתים רחוקות מאוד מסוכנת. אולם עבור האמנים הרוסים שחיו תחת שלטון סטלין, זה חייב לא רק אומץ אלא חזון של מקום האמנות בחברה", הוא מסביר.

אבל באמת בכוחם של משוררים לעשות שינויים חברתיים ופוליטיים? האם זוהי משימתם?

"אני חושב כי המשימה היחידה של המשורר היא לכתוב שירה. מה שקורה אחרי זה – האפקט של אמירת האמת על אנשים סביבם – הוא לא מדאגותיו המיידיות של המשורר".

"לרומן אין מסר", מוסיף ליטל, "הוא מספר סיפור של משורר שעמד על שלו בגבורה וסיפר אמת – ואיך פעולה זו, בסופו של דבר, עלתה לו בחייו. הרומן גם מספר את סיפורן של נדייז'דה מנדלשטאם ואנה אחמטובה. הרומן מנסה לתאר את הזמנים בהם האנשים הללו חיו ואת הקשיים שעמדו בפניהם כאמנים. זה הכל, אבל זה הרבה".

החיים בשלישייה

כאמור, חלק עיקרי ממהות התקופה עסק בהתנגדות לשלטון וניסיון למצוא חופש בדרכים שונות, אם בכתיבה חופשית בסתר, ואם באהבה. ליטל מתאר בספרו נשים חזקות ואוהבות: מנדלשטאם שחי עם אשתו נדייז'דה, והשניים צירפו אליהם אישה שניה וסגדו לה, החיים בשלישייה שם היו טבעיים כמו נישואים פתוחים.

פסלו של סטלין בגיאורגיה (צילום: דנה צימרמן)

"הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לשים את הדברים בהקשר של שנות ה-20 וה-30", אומר על כך ליטל. "אצל אמנים באופן כללי, ומשוררים באופן פרטני, המהפכה הבולשביקית התקבלה בהתלהבות מתוך אמונה שהיא תשחרר לא רק את העובדים מניצול, אלא תשחרר את האנשים מנוקשותה של הכנסייה ואת האמנים מן המוסר הבורגני.

היו אז מקרים רבים של אמנים שחיו בשלישיות: אנה אחמטובה בצעירותה חיה עם אישה וגבר, דימיטרי שוסטקוביץ' חי בנישואין פתוחים והמשורר מיאקובסקי חי עם לילי בריק ובעלה אוסיפ בריק.

באשר למנדלשטאם, נדייז'דה היתה, כפי שתיארו בני דורו בביוגרפיות, בי-סקסואלית. לאוסיפ היו מאהבות רבות במהלך השנים; שנה לפני שכתב את "מכתם לסטלין" הגורלי, הוא ניהל רומן סוער עם שחקנית, ואמר לאחמטובה שאילולא היה כבר נשוי לנדייז'דה, היה בורח עם השחקנית.

"כשאני מדבר על הקשר של שנות ה-20 וה-30 אני מתכוון שיש להבין את קשיי חיי היום-יום, את הפחד ממאסר וגלות, חיי הסקס, המאהבות, המקרים בהם חקר את החיים בשלישייה - היו דרך לשכוח, ולו רק לזמן מועט, את החיים המאיימים והמסוכנים שחיו. אוסיפ טען שחושניות היתה מרכיב חשוב בכתיבת שירה, כך שהרפתקאותיו המיניות המגוונות מילאו את הצורך הזה לחקור".