רק אני לא הבנתי למה בעצם אין לה חבר
ידעתי שהיא שמחה בחתונתי, אבל האם זו היתה שמחה בלב שלם? קשה לי להאמין שהיא לא חושבת על עצמה ומחכה שגם תורה יגיע. אחרי שעוד זמן עבר, ליאת קיבלה הארה במזל טוב. היא החליטה שהיא צריכה להירשם לאתר היכרויות
ליאת יפה. באמת שהיא יפה, החברה הזו שלי. יש לה שיער ארוך חלק טבעי בצבע חום, עיניים כחולות כמו ים, גובהה 1.60 והיא שוקלת בערך 55 ק"ג. היא משדרת ארוטיות שמושכת את תשומת הלב של גברים ונשים כאחד. היא נעה בחן גמיש, וכשאני מתבשלת מהשמש הקופחת היא הולכת כאילו יש מזגן קבוע סביבה, בלי זיעה ובלי למהר.
יש לה תואר ראשון בכלכלה והשני בדרך. היא עובדת במשרד יוקרתי בו היא מייצגת דוגמה מופלאה לחוסר אפליה בין משכורות הנשים לעומת אלו של הגברים. בעיניי ליאת היא חלומו של כל גבר, אבל עם זאת אני לא רואה כרגע שום גבר בסביבתה. השנים הפכו אותה למיומנת בפיתוי, היא מזהה ממרחקים את סוג האדם שעומד להיכנס לחדר ויודעת אם הוא ביישן או חצוף.
היא עובדת כמעט עשר שנים באותו משרד, כך שהיא מכירה כמעט את כל 1,500 העובדים בחברה. הייתם מצפים שהיא תמצא שם מישהו, לא? אז היא לא, ואל תשאלו אותי למה. גם הגאווה העיקשת שלה שמנעה ממנה להיכנס לאתרי היכרויות או ללכת לשדכנית, גרמה לה לבזבז את הזמן בציפייה שמישהו יגיע איכשהו, ייפול עליה ברחוב או יתחיל איתה בבית קפה.
להזמין אותה לשתות קפה ועוגה אצלי במרפסת, לא בא בחשבון. "מה, אני בעונש?" היא מגיבה תמיד. עם השנים היא הותירה שקעים רבים בכסאות בתי הקפה, בתקווה שייגש אליה אותו חתן עתידי ויוביל אותה אל בית החלומות שלהם.
לפעמים כשדיברנו הייתי מרגישה שהיא מחלקת את עצמה לשלושה חלקים: אחד מתייחס אליי, שני שם לב לסביבה והשלישי עומד על המשמר שהיא תתנהג בצורה מושלמת למקרה שיש שם מישהו רלוונטי שבוחן אותה.
היא התעקשה שאסיע אותה ואחכה לה בחנייה
כאב לי עליה אז וכואב לי עכשיו. ידעתי שהיא שמחה בחתונתי, אבל האם זו היתה שמחה בלב שלם? קשה לי לענות, או להאמין שהיא לא חושבת על עצמה ומחכה שגם תורה יגיע. אחרי שעוד זמן עבר, ליאת קיבלה הארה במזל טוב. היא החליטה שהיא צריכה להירשם לאתרים ואולי שם תכיר את המיועד.
שמחתי מאוד. אי אפשר לדעת מה יקרה, אבל זה צעד בכיוון חדש. הפגישה הראשונה היתה בלתי נשכחת, ושינתה את כל נקודת המבט שלי. היא התחילה לדבר בטלפון עם בחור חמוד שקבע איתה בבית קפה. אותו יום היה קשה מאוד בשבילה. היא דיברה על תחושת כישלון כל היום והתנהגותה העידה על חוסר ביטחון מוחלט.
הבנתי מאיפה זה מגיע, היא מעולם לא יצאה לפגישה עיוורת. היא היתה רגילה שיתחילו איתה, או היא איתם, אבל לא לצאת עם מישהו שהיא לא ראתה פנים אל פנים קודם. מבחינתה היא הגיעה לשפל מדרגה ביום בו נרשמה לאתר. התגובה הטובה ביותר היתה להסכים איתה שכן, זה מוזר לא לדעת עם מי נפגשים, אבל אולי בכל זאת הפגישה תזרום, מי יודע?
תפסתי לעצמי מיקום אליפות כדי לחכות. חניתי מול בית הקפה בצורה כזו שאני יכולה לראות הכל, אבל צריך להתמקד מאוד כדי לראות אותי. כיביתי את האורות ואת המנוע, סידרתי את הכסא וקיללתי את עצמי שלא רצתי לקנות קפה שחור לפני ששחררתי אותה מהאוטו עם נשיקה להצלחה.
הספקתי לראות שהיא התיישבה בשולחן לזוג, וכבר ראיתי קטנוע מצ'וקמק מקרטע לחנייה מול בית הקפה. רוכב האופנוע לא ידע כנראה שג'ינס רחב באזור התוכעס וצר באופן מחריד בקרסוליים, בשילוב סנדלים מימי האצ"ל, כבר לא באופנה. ואם לא די בזאת, ראיתי את פני חברתי חולפות במבט קליל על סביבתה ולא ממש התייחסה אליו.
אף פעם לא ראיתי אותה בוכה עד לאותו רגע
זה עשה לי רעש מוזר בבטן. הבחור התקדם לכיוונה עם הקסדה על הראש. ליאת עוד לא הספיקה לעכל את דמותו, וכבר הקסדה ירדה מראשו והתפרצו להם לכל עבר תלתלים מזעזעים, שלא סורקו לפחות שבוע. בחילה התבשלה לי בבטן. מזל שלא קניתי את הקפה. חשבתי לעצמי, טלי, אל תהיי רעה, לא צריך להתייחס רק לביגוד, והגוף שלו נראה סביר. מקסימום טיפול עשרת אלפים בהמשך יוכל לעזור.
אני מאמינה שנימוס מנע ממנה לנטוש את השולחן, או שגם היא חשבה על הטיפול, והם התחילו לדבר. המלצרית הגיעה, הם עשו הזמנה והמלצרית הלכה.
"סעי, סעי כבר..." קראה ליאת בקול חנוק. נסעתי. כשרציתי לעצור בפינה כלשהי היא פקדה עליי להמשיך ולנסוע. פחדתי לומר מילה, שלא תרצח אותי בדם קר על הניסיון הכושל שלי, אבל ניסיתי בכל זאת, "נו, ממי, תשחילי מילה" התחננתי.
"מה את רוצה לדעת? שהוא אמר לי ליד המלצרית 'אני לא מזמין כלום, תזמיני לך מה שאת רוצה'?" צעקה עליי בשאלה.
"כבר אמרתי לו שאני משלמת על עצמי", היא המשיכה, "אבל רעמת השיער ענה לי 'אני מאמין שבחורה צריכה לשלם על עצמה, נמאס לי לממן ארוחות ערב לבנות'". הבכי הפך להיסטרי "ליד המלצרית", היא המשיכה לייבב. ביקשתי שלא תבכה, היא נהמה בתגובה: "איזה אתרי היכרויות, איזה? זו פעם ראשונה ואחרונה!"
יש לה שפכטל על הפרצוף ובושם של שוק
כעבור שעה, רציתי להתאושש קצת בעצמי והתקשרתי לחברה אחרת. כשאמרתי לה שהיא לא תאמין מה קרה לליאת נתקלתי בתגובה קרירה, ובשאלה "היא עשתה עוד בחור?" לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל מתברר שהיתה לה דעה מוצקה מאוד על ליאת. "היא מחפשת בייאוש", סיכמה.
"ליאת לא כזאת", פסקתי בתוקף, "היא יפה וחכמה". "כן היא כן, ולא אמרתי שהיא מכוערת וטיפשה", היא ענתה לי בלעג. "היא מתלבשת מדהים, ואין לה בכלל איפור", ניסיתי אבל נתקלתי בחומה בצורה ומרושעת "היא מתלבשת כמו זונה, ויש לה שפכטל וצבעי פסטל על הפנים, וליטר בושם של שוק".
"את ממש מפלצת, נדבר אחר כך" הטחתי בה וחייגתי לעוד חברה. "היי, את מכירה את חברה שלי ליאת, נכון?" התשובה הגיעה מיד: "זאת שחושבת שהיא דוגמנית?" לא הבנתי מה היא רוצה. "היא לא". אבל גם החברה הזו התעקשה איתי: "כן נו, זאת שמתלבשת כמו..." לא רציתי לשמוע את ההמשך.
אני לא מבינה, איך זה יכול להיות שמה שליאת משדרת עבורי, נתפש כמשהו כל כך שונה ושלילי בעיני אחרות? אולי החברה שלי הרבה פחות חזקה ממה שחשבתי, והצליחה לעבוד לא רק עליי כל השנים האלה, אלא גם על עצמה, או שכל אחד פשוט רואה מה שהוא רוצה לראות?
בכל מקרה, היא חברה שלי, ואני אמשיך לרצות שיהיה לה טוב. אני פשוט לא יודעת איך לעזור לה.
לפנייה לכתב/ת 
