דאם בג'נין, דם בניו יורק

והלך אברהם מבאר שבע למוריה

שלושה ימים

קושר ומתיר את בנו במחשבתו

שלושה ימים שוחט ובוכה

עודנו קשורים ומתירים

מי הם השוחטים ובוכים

מי השוחטים צוחקים

(מתוך "איש הולך", חביבה פדיה)

ג'נין: הבנאליות של הרוע

מוסטפה סטאיטי עבר הרבה ב-23 שנותיו. אין ספק, הוא אומר, שהמפגש עם "תיאטרון החופש" העניק לו מרחב פיזי ומנטלי שבלעדיו לא היה יכול לעבוד ולפעול כיוצר צעיר ושאפתן. מוסטפה ומשפחתו ימשיכו ללוות אותנו לאורך הפוסטים הבאים, ונגלה סיפור מופלא ובלתי ייאמן, על קולנוען צעיר שהפך לאחד הקולות הבולטים במאבק למען זכויות האשה הפלסטינית.

• ברוקלין-ג'נין - לכל הפוסטים
  

מוסטפה צריך להגיע לניו יורק באוקטובר יחד עם מרים, בחורה צעירה מנצרת שבאה לג'נין ונהייתה בן לילה לסטודנטית למשחק. מבריקה ומלאת חיות, היא מתמודדת עם היותה אשה, פלסטינית וגם שחורה, ה"מפוצלת" בין שני צדי הקו הירוק. גם היא תמשיך ללוות אותנו. בלינקולן סנטר הם אמורים להציג יחד את הדור הבא של היוצרים הפלסטינים, וגם פיילוט לסדרת האינטרנט שלהם, "אני גם שחורה".

בפיילוט מתועד בין היתר ביקור להקת הראפ "דאם" מלוד בג'נין בחודש שעבר, המפגש שלה עם מרים, והופעתם המשותפת והמחשמלת - ההופעה הראשונה בעיר תחת כיפת השמים. מאבקם חסר הפשרות של חברי הלהקה הפלסטינים-ישראלים - תאמר, סוהייל ומחמוד - נגד מעשי רצח בגלל "כבוד המשפחה" בחברה הפלסטינית, נוכח גם הוא. הנה טעימה:

אבל כמו כל סיפור טוב בפלסטין, הכיבוש הורס כמעט הכל - ומוסטפה כנראה לא יגיע לניו יורק. כדי לקבל ויזה, צריך ראיון בקונסוליה האמריקנית בירושלים, ובשביל זה צריך אישור כניסה חד פעמי מישראל. אבל ישראל, ללא שום הסבר, דחתה את הבקשה.

כך, יוצר פלסטיני צעיר שנלחם להקים מרכז ללימודי קולנע ונאבק למען שוויון האשה, שכדי להתקדם בעבודתו צריך להגיע לאמריקה, מוצא את עצמו כמו רבים אחרים קורבן למדיניות האפרטהייד הביורוקרטית של היום-יום. התרבות הפלסטינית לא יכולה לנסוע לתל אביב וגם לא לניו יורק, לא כדי לראות ולא כדי להיראות.

דאם ומרים בחזרות (צילום: מוסטפה סטאיטי)

במקרה של מוסטפה, כנראה באמת לא מדובר באנשים חורשי רעתו הפרטיקולרית, שיושבים במרתפים אפלים. אכזריות הכיבוש, צריך להבין, אינה טמונה דווקא בסדיזם של חיילת כמו עדן אברג'יל, או מקרים אחרים של "כיבוש משחית". מבנה הכיבוש עצמו הוא המושחת, וגם אם כל החיילים יהיו חנונים של שלום עכשיו, הכיבוש ייצר את אותה כמות רוע. מבנה הכוח לא צריך חיילים שמאמינים בו, הוא פשוט צריך חיילים. הכיבוש הוא כה מובנה ביום-יום של חיינו, וייתכן שהדרך היחידה להיחלץ משיתוף פעולה היא פשוט "זינוק של אמונה".

אז בינתיים, עד שנחליט אם פועלים מחוץ למטריקס או בתוכו, אני פונה לשוכני המטריקס ההגונים: אם מישהו מכם הוא בעל קשרים או יודע איך אפשר לעזור למוסטפה להגיע לניו יורק - אנא צור קשר.

ניו יורק: הבנאליות של הטוב

ביום שמגדלי התאומים קרסו, משפחתי ואני גרנו מרחק מייל אחד מאזור האסון, וכלל איני בטוח שהצלקות שהאירוע חרט בנשמותינו התאחו. לכן הרגשתי השבוע דחף לחזור למקום האירוע. עשיתי זאת ביום שישי, ערב יום הזיכרון לנפילת המגדלים, החל בראש השנה, הוא יום עיד אל-פיטר, החל ביום בריאת האדם הראשון, הוא יום עקידת יצחק. או ישמעאל.

מול החלל ההולך ונבנה וממלא את הריק שנוצר בו, חזרו הזכרונות והציפו אותי. בזמן האסון, ניהלתי חברת פרסום ששכנה ליד פסל החירות. מסלול ההתרסקות של אחד המטוסים חלף ממש מעל לראשם של אנשי הצוות שלנו. רוב העובדים נכנסו לסוג של הלם. היו בינינו יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים וכמובן גם כופרים גמורים. מנהל המפעל היה ישראלי חובש כיפה סרוגה המתפלל שלוש פעמים ביום, ומנהל המשמרת - מרוקני מוסלמי המתפלל חמש פעמים ביום. אלו מאיתנו שחוו את הזוועה באותו היום - ועוד ימים רבים אחר כך - יהיו תמיד קשורים לזמן ולמקום הכואבים הללו.

הבת שלי התנדבה אז במרכז חירום ולא היה לה ממש מה לעשות, אז היא הביאה משפחה שלמה, כולל התוכי, להתנחל אצלנו בבית עד יעבור זעם. בינתיים, אמריקה של בוש לא חיכתה הרבה, ויצאה למסע נקם נגד בני אנוש כמונו, שגם הם מתו בלי לדעת איך ולמה.

אני זוכר את הנרות והדמעות מול תחנת הכיבוי בשכונה. כבאי אחד לפליטה לא נשאר בה. מתוך העצב, חלף אצלי הרהור על "הבנאליות של הטוב", הרהור המתאים לבעל אמונה: הרי כל כבאי שנכנס לתופת פעל לכאורה על פי פרוטוקול של עובד עירייה, ממש בנאלי, ובכל זאת - כל אחד מהם מת מות קדושים.

על אותו משקל, מי שפועל על פי פרוטוקולים בנאליים של רוע, עושה פעולה של חילול קודש, פעולת טומאה.

תומכי המסגד מפגינים, אתמול מול גראונד זירו (צילום: אודי אלוני)

לפני כמה שבועות, כשהחלה להתחמם שאלת בניית המסגד ב"גראונד זירו", כתב כאן שאול רוזנפלד על "מסוכנותו של המוסלמי המתון". המוסלמי באשר הוא מוסלמי, אליבא דרוזנפלד, הוא חורש רעה כבר מקדמת דנא, ומנסה להשתלט על העולם בעזרת טרור, ביושבו בעיר המופלאה קורדובה שבספרד (שעל שמה צפוי להיקרא המרכז האיסלאמי).

נראה כאילו כל ניסיון לספר נרטיב אחר, על המוסלמי הטוב, יהיה בו מידת התנצלות ושיתוף פעולה עם "תורת המלך" החילונית-איסלאמופובית הזו. לכן במקום זה, אולי התגובה הראויה ביותר היא פרסום מאמר של איזה אנטישמי גרמני או אוסטרי, אפשר מהמפלגה הניאו-נאצית, ובו המילה "יהודי" במקום "מוסלמי". אולי בעצם פשוט יותר להוסיף את המילה "יהודי" לצד המילה "מוסלמי", במסמך עמדות משותף של שנאת חינם.

קורדובה, כתב רוזנפלד, היא זכר כיבושה האכזרי מהנוצרים בידי המוסלמים. אך האם זו קורדובה? בנרטיב העולמי המוכר, העיר הזו, בשנותיה המוסלמיות, היתה דווקא סמל לסובלנות בין-דתית. האם באמת כדאי לימין הלאומני, לשם קידום שנאת חינם, למחוק לחלוטין את גורלם המשותף של המוסלמי והיהודי בקורדובה - גורל מפואר (הרמב"ם) וטראגי (גירוש ספרד)?

את ההיסטוריה יכול כל אחד לקרוא כרצונו. אין זה תלוי אלא בכוונת הלב לבדו.

ערב יום הזיכרון לנפילת מגדלי התאומים, שחל ביום בריאת האדם ויום עקידת ישמעאל/יצחק, הוא יום מצוין להפסיק לחלק את העולם בין מוסלמים ליהודים או בין חילונים לדתיים. תחת זאת, אפשר לחלקו בין אלו החוגגים את בריאת האדם באשר הוא אדם, לאלו השוחטים וצוחקים כשהם מקריבים את בנינו/בניהם על מזבחות השנאה הלאומנית או הדתית.

אני מתבונן במקום שבו אולי ייבנה המסגד, נזכר בקורדובה שלנו, וחושב שמצד השוחטים-צוחקים עומדים אנשי אל-קאעידה הנלחמים בכופרים באשר הם, ויחד איתם, אלו הנלחמים נגד המוסלמים באשר הם. מצד אוהבי האדם, עומדים, למשל, החברים הפלסטינים מג'נין והחברים רודפי הצדק והשלום הישראלים.

אולי עכשיו, אם ייבנה המסגד, נוכל כולנו - יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים וכופרים גמורים - להתפלל בו יחד, ואם לא להתפלל, אז לפחות להתאבל יחד. חתימה טובה ועיד מובארק לכולם.

• לפוסט הקודם - מיומנו של דו לאומי
  

Read This Post in English