אלכסנדר הגדול

שני סיפורים נפרדים ולכאורה שונים מספר אלכסנדר המון ב"פרויקט לזרוס". הסיפור הראשון הוא סיפורו של לזרוס אוורבוך, מהגר יהודי בן 19, עם שם טעון במשמעות נוצרית, שהגיע ממזרח אירופה לשיקגו ב-1908. לזרוס עבר את פוגרום קישינב המפורסם.

בארצות הברית הוא עבד קשה בעבודות גרועות ובלי עתיד. הוא נרצח על ידי מפקד משטרת שיקגו באירוע אלים וחסר פשר. חשדו בו ואמרו עליו שהיה אנרכיסט. בארצות הברית של תחילת המאה ה-20 האנרכיסטים היו אויבי האומה.

פרויקט לזרוס. הגירה כדבר נצחי (עטיפת הספר באנגלית)

הסיפור השני הוא סיפורו של ולדימיר בריק, מהגר בוסני בשיקגו של תחילת המאה ה-21, שכותב ספר על לזרוס אוורבוך. בריק היגר לארצות הברית ב-1992, קצת לפני המלחמה בבוסניה. בשיקגו למד אנגלית, הסתדר בעבודה כמורה לאנגלית, התחתן עם אשה מצליחה, מנתחת בבית חולים, החל לכתוב טור בעיתון ועובד על ספר.

שני סיפורים שונים בזמן, במקום, בגיבורים שלהם ובסגנונם; סיפור הצלחה וסיפור כישלון. סיפור של חיים טובים וסיפור של חיים מוחמצים. סיפורו של לזרוס מתפקע מפאתוס ורגשנות. סיפורו של בריק מלא בחימה שנונה וציניות קרה. הנוסח העברי שומר על זה, תודות לעבודה נפלאה של המתרגמת טל ניצן.  

ואז הכל מתערבב

אבל אצל המון הדברים מתערבבים; בריק יוצא למסע אל מזרח אירופה, לבקר בתחנות של חיי לזרוס, ובדרך קופץ אל התחנות שלו (מזרח אירופה בספר היא ארץ זקנה, ישנה ונטושה שכל בניה היגרו לשיקגו). הדמויות זולגות מהסיפור הראשון לסיפור השני.

ואז הכל הופך לסיפור אחד: סיפור על הגירה ומהגרים והסיכויים - או האין סיכויים - שלהם. וזה הפרויקט האמיתי בספר, פרויקט הגירה. וכאן נבנית עוד רמה של ערבוב. גיבורי הספר נכשלים. אבל האם ההגירה של המון עצמו היא הצלחה?

אלכסנדר המון כתב עד כה שלושה ספרים נפלאים ("פרויקט לזרוס", "איש משום מקום" ו"שאלת ברונו") ובמרכז כולם סיפור הגירה אחד, שהוא גם הסיפור שלו, מהגר בוסני ש-1992 יצא את בוסניה ונתקע בחוץ כשמלחמה פרצה, ולא יכל לחזור. אחר כך כבר לא רצה. אחרי שלוש שנים בארצות הברית התחיל לכתוב, באנגלית. שפה שנייה. שפה של הגירה.   

"פרוייקט לזרוס" בנוי ממיליון סיפורים קטנים: הסיפור של לזרוס, הסיפור של בריק, הסיפור שבריק רוצה לכתוב, הסיפורים הקטנים והמשעשעים שהוא מספר על עצמו ועל אשתו הנפלאה. סיפורים על מה זה להיות מהגר ועוד. יש לו סיפור לכל מצב.

בריק ורורה, צלם וחבר ילדות שמצטרף אליו למסע, מעבירים את הזמן בהמטרת אנקדוטות קטנות אחד על השני. הם לא מדברים. הם מספרים. מתוך המלל הפטפטני, ריבוי הפרטים והעובדות, נוצר סיפור גדול יותר, עמוק, עשיר, יפה, עם השקפת עולם ואמירה. הכותב שתל והקורא צריך למצוא אותו. זה ספר שצריך לקרוא באמת, קריאה שיש בה הקשבה ותשומת לב.

צריך לקרוא כדי להבין שבריק, שכל הזמן משבח ומהלל את אשתו המנתחת המופלאה, מתפקע מזעם עליה ועל הארץ שלה ועל מה שהיא מייצגת (הריב הכי פרוע ביניהם היה בעקבות הצילומים מאבו גרייב. היא חשבה שהחיילים הם ילדים תמימים שנקלעו לנסיבות קשות, וצריך להבין אותם. הוא חשב שהתמונות הדליקו אותם).

או איך בשיחה קצרה ולא קשורה נחשפים הפערים ביניהם: בריק שואל את יוליאנה, מדריכה יהודיה צעירה במרכז הקהילה היהודית בקישינאו, מה היא מרגישה כשהיא מספרת על הפוגרום. הוא אמר שהוא מרגיש כעס על מה שקרה בארצו. היא אומרת שהיא מרגישה עצב ואהבה לאנשים ההם. בריק נזכר מה אשתו אמרה לו בעקבות מוות של מטופל שלה: "כשפציינט מת", היא אמרה, "אני מרגישה שהוא מת". וזהו. המון לא מוסיף. שהקורא יבין לבד.

הרגלים ישנים לא נעלמים

"פרוייקט לזרוס" הוא סיפור על הגירה ועל מהגרים ועל מגוון התגובות האישיות, החברתיות והפוליטיות שהגירה גוררת בעקבותיה. בתחילת הספר, כמעט באקראי, המון זורה את הצבע שליווה את הקריאה שלי בספר: "המלחמה באנרכיזם דמתה למדי למלחמה העכשווית בטרור – משעשע איך הרגלים ישנים לעולם אינם נעלמים".

האם זה כל העניין? כל כך פשוט? הפחד מהזר שמתורגם לרדיפת הזר. והסיבות לא משנות. הקשר הגורדי הענק שבין פליטים, גולים, נרדפים. הקשר הזה, שהמציאות הישראלית חתכה, חי וקיים אצל המון, וצובע את הספר בהומאניות מרגשת.

המון, ששוב מתגלה בספר כאחד הסופרים החיים הגדולים של ההווה, בורא עולמות מומצאים ועולמות שקיימים ומערבב ביניהם, כך שהקורא לא יכול לדעת מה אמיתי ומה מדומיין. כל אחד ממיליוני הסיפורים שרורה מספר לבריק במהלך המסע שלהם קדימה אל העבר, אל המזרח, נתפס גם כאמיתי וגם ככל כך מטורף שזה לא יכול להיות אמיתי, או בעצם כל כך מטורף שזה לא יכול להיות מומצא.

"פרויקט לזרוס" מאת אלכסנדר המון, הספריה החדשה ומחברות לספרות, תרגום: טל ניצן, 297 עמודים