צולם כמו עוד כתבה

המפלצת הידועה בכינויה "טלוויזיה מסחרית" היא למעשה מפלצת קטנה מאוד: מימדיה נובעים מזעירותו של הקהל אליו היא מדברת, אבל תיאבונה אינו יודע גבול. היא בולעת ומקיאה הכל ללא התחשבות באיכות.

"צולם ביום חול". הדגמה לבעיה כוללת (צילומים: ערוץ 2)

במונחים של עשייה דוקומנטרית, פירוש הדבר שכאשר משודר סרט מוחמץ אחד שנוגע בנושא מסויים, אי אפשר לעשות ולשדר בעתיד הקרוב דברים שיתייחסו שוב לאותו נושא. "צולם ביום חול" (קשת, ערוץ 2), הפרק הראשון, הוא רק הדגמה לבעיה.

איך לא חשבנו על זה קודם?

טרילוגיה של סרטים דוקומנטריים על החברה החרדית? נשמע כמו רעיון מצוין, שכן רוב הצופים החילונים אינם יודעים על החברה החרדית דבר וחצי דבר, חוץ מהעובדה שהיא מהווה סמרטוט אדום תמידי כשמדברים על חלוקת נטל החובות האזרחיים. רון עפר ויוחאי חקק יצאו איפוא למסע אנתרופולוגי מצולם בעולם החרדי, וחזרו בדיוק עם אותם סטראוטיפים שביקשו להימנע מהם מלכתחילה.

כי מה יכול היה הצופה ללמוד מן הפרק הראשון? שיש את הרב רביץ, שבינתיים הלך לעולמו, והוא ורעייתו החייכנית ושנים עשר ילדיו ושמונים נכדיו הם ממש בסדר, באשר הוא מאמין בצורך של החרדים בכוח פוליטי ולפיכך עליהם להצביע בבחירות, והוא גם מקבל בהכנעה את סמלי המדינה ואפילו מבקר במוזיאון המחתרות.

שוב אותם סטריאוטיפים

לעומתו, יש את שמואל פפנהיים, מארגן הפגנות ועורך בטאונה של העדה החרדית, חסיד "תולדות אהרון" בשטריימל מפוספס, אמנם מתבייש מן המצלמה אבל מגיר עליה את כל שנאת-מדינת ישראל שלו, ולראייה – הנה אברכים משולהבים בהפגנות צועקים "גוועלד" כל אימת שהמדינה מוזכרת. אגב, הם לא צועקים "גיוואלד", כמו הכיתוב בסרט.

מכל מקום, פפנהיים זה מודאג מן המצב ערב הבחירות האחרונות ולפיכך מייצר חוברת עבור הילדים הרכים של העדה, שלא יושפעו חלילה מקולות זרים, כי "הפחד שאנחנו לא נתקלקל" גדול מאוד, ולכן בתולדות אהרון מודים שהם "פרודים מן העולם".

החוברת הזאת מבארת, בניקוד ובאיורים א-לה-שטירמר, מודע יש לשנוא את ישראל, ובין היתר מתייחסת לשואה ולהתייצבותו של הישוב היהודי-ציוני בפלסתינה מנגד, בעוד יהודים מובלים למשרפות. והנה בעיה: במקום לעמת את פפנהיים, שנמנה עם הזרם הסאטמרי, עם העובדות – נותנים לו לדבר בלי הפרעה.

כי מעניין היה לראות מה יאמר האיש הזה כשיציגו לו את פרשת הצלתו של הרבי מסאטמר ברכבת של קסטנר הציוני, ואת הפקרתם של חסידיו שלא עלו לרכבת: מעניין עוד יותר היה להבין את תפיסת השואה של האיש, ואת תפיסתו האמונית בכלל, ואת הסיבה להתבדלות העמוקה של החסידות שלו גם משאר החסידויות, ולא רק מן העולם החילוני המופקר בו גברים ונשים תופסים מחסה ביחד מפני הגשם, בלי הפרדה, כפי שסיפר בזעזוע.

למה לא לעשות סדר?

ומעניין לא פחות היה לעשות קצת סדר בזרמים השונים במגזר החרדי, ולא להציב זה מול זה את רביץ ופפנהיים: היכן הנסיון להבדיל בין חסידים לליטאים, מדוע לא מוסברים ההבדלים האידאיים והתרבותיים בין חרדים אשכנזים

למזרחיים, למה לא נאמר דבר על ההיסטוריה של העולם החרדי? ואם כבר עוסקים בבחירות ובכוח פוליטי וביחס למדינה ולמוסדותיה, איך לא נראה על המסך אפילו ש"סניק אחד?

הפרק הבא, כך אפשר היה להתרשם, יעסוק במעמדה של ההשכלה החרדית לעומת זו החילונית, ומשום כך אפשר רק לנחש כי הטרילוגיה כולה "לעומתית", כלומר, בוחנת את החרדים ביחסם לחברה החילונית, ולא בפני עצמם, בתוך עולמם.

במובן זה היא לא תהיה שונה מכתבות שאנחנו צופים בהם מעת לעת כשמתגלה עימות בין העולמות, וחבל שכך. אפשר היה להשקיע מאמץ רציני יותר בהצגת המגוון המעניין והמתמיה של הזרמים, הדעות ואורחות החיים בחברה הזאת, וכך להגשים את שאיפתם של היוצרים להימנע מתפיסת החרדים כ"גוש שחור גדול ומאיים".