"אני בן 41 ועדיין רדוף"

"אני בן 41 ועדיין רדוף על-ידי שנותיי הראשונות בארצות-הברית. הגירה היא דבר תובעני, מנוכר וחוויה מכוננת ופוגענית גם יחד. לא יכולת לראות דומיניקאנים בשנות ה-70 וה-80 בארצות-הברית, ודאי שלא בניו ג'רזי – לא ידעתי מה המשמעות של להיות דומיניקאני, אך ידעתי שאני לבד, שאין הרבה אנשים כמוני במדינה".

הבדידות והניכור היו המאפיינים המשמעותיים ביותר בילדותו של ג'ונוט דיאס, זוכה פרס פוליצר לשנת 2008 עבור ספרו "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", שספרו הראשון, קובץ סיפורים בשם "לטבוע" (הוצאת מחברות לספרות) רואה אור בימים אלו בתרגום לעברית של יורם מלצר.

דיאס. רוח רפאים בארצות הברית (צילום: Lily Oei) 

ב"לטבוע" ניכרת תחושת חוסר שייכות וריק מאיים – תחושות שדיאס מזדהה איתן באופן מוחלט. "זאת הסיבה שכתבתי את הספר", הוא מסביר, "הרגשתי כמו רוח רפאים במשך שנים רבות".

דיאס נולד ברפובליקה הדומיניקאנית ומשפחתו היגרה לניו ג'רזי כשהיה ילד קטן. כאמור, חוויית ההגירה התירה בו צלקות, אך גם תרמה לו באופנים שלא דמיין לעצמו. בספריו הוא מותח את גבולות השפה ומרחיב את המבע הלשוני אל מחוץ לגבולות המקובלים.

באשר ליחסו לשפה, דיאס מזהה את ההגירה לארצות-הברית כאלמנט מכריע: "למדתי אנגלית כשהייתי בן שש. אני זוכר את התהליך. הוא היה קשה ומשפיל (שנות ה-70 לא היו זמן מוצלח להיות אאוטסיידר בניו ג'רזי), אבל לימוד אנגלית היה גם מעצים. הוא הביא אותי לכדי מפגש עם תשוקתי הגדולה: ספרים.

"אנגלית, כך גיליתי במהרה, היא שפת נקבים המסוגלת לאמץ מילים זרות בהינף עין – היא גם שפה אלימה במובנים רבים, אך גם עדינה והיא לא הפסיקה לרתק אותי, בעוצמתה ובחולשותיה. מסקרן אותי מאוד לבחון עד כמה ניתן למתוח את השפה, אך שהיא עדיין תהיה ניתנת לזיהוי. כמה מהאנגלית יכולה הספרדית לקחת, וכמה ספרדית יכולה האנגלית לקחת.

"גדלתי על ברכיו של טולקין וספרות פנטזיה בכלל. סופרים כאלו דוחפים את האנגלית כל הזמן; הם מעוותים, שוברים וממציאים מחדש. סופרים כגון פרנק הרברט וטולקין מופיעים ביצירתי כדי להזכיר לאנשים שספרות 'אתנית' היא לא המקום היחידי בו מתקיימת מערכה אל מול השפה".

אני לא אוסקר וואו

ספרות פנטזיה היא גם הסוגה המועדפת על אוסקר וואו, גיבור ספרו השני, ודיאס משתמש באינטרטקסטואליות כאמצעי לייצוג העולם דרך השפה.

"ספרים יכולים לשנות אנשים באופן כמעט מוחלט, הם נעדרים את הכוח לשנות אנשים כחברה. אך אנחנו הסופרים לא נפסיק לעולם לנסות. ההקשרים (אינטר טקסטואליות) שבספר נובעים במידה רבה מהניסיון לייצג את העולם שגדלתי בו, עולם עם תריסר שפות, גזעים ותרבויות, ללא נקודת מיקוד. זה היה ניסיון ללכוד מה שאני מחשיב כמציאות האמריקאית האמיתית".

האם השתמשת בילדותך לעיצוב דמותו של אוסקר?

"תחושת הניכור והזרות שלי עזרה לעצב את זו של אוסקר, בהחלט. אבל אני הייתי שונה מאוסקר במובנים רבים. חייתי תחת טרור צבאי מצד אבי, שהייתה לו אובססיה ללמד אותנו כיצד להילחם ולירות בנשק. אהבתי לקרוא כמו שאוסקר אוהב, אבל הייתי גם מאד חברותי, ומעולם לא היו לי את הבעיות של אוסקר בהקשר החברתי. אנחנו יותר בני דודים מאשר אחים, אבל התכונה המשפחתית, ההרגשה שאתה נעול במקום כלשהו, שאתה לבד - היא בדם של שנינו".

האם אתה רואה במלאכתך הספרותית כמעין שליחות היסטורית-חברתית?

"אני חושב שכתיבה באופן כללי היא בעלת שליחות חברתית: לפוצץ ולחקור שתיקות, בין אם שתיקות אלו מתקיימות בנקודות היסטוריות או כקונצנזוס חברתי; זה מה שסופרים עושים, ומטבעו מעשה הפיצוץ או החקירה של השתיקות מכל סוג ייראה כמשבש, אלים וכן, גם פוליטי".

כיצד השפיעה הזכייה בפרס פוליצר על חייך? יש עכשיו יותר לחץ לקראת הספר הבא?

"אני תמיד בלחץ. אבי היה בצבא ואני עדיין נושא על כתפיי את המשטר הנוקשה שלו. אין לחץ בעולם שיוכל להתחרות עם זה, עם הרוח שלו. פרס הפוליצר פתח עבורי דלתות. קודם לכן לא התראיינתי לכלי תקשורת ישראליים וספריי לא היו נגישים בעברית. כיום הם כן. הפרס נתן לעבודתי פספורט נהדר, הזדמנות לפגוש קוראים שמעולם לא דמיינתי שיתאפשר לי".

סיפור הפרברים, גרסת השוליים

לאחר הזכייה בפרס הפוליצר, סיפר דיאס בראיונות לתקשורת כי כתיבת הספר היתה כמעט קשה מנשוא, אך לא כך היה בנוגע לספרו הראשון: "נהניתי עם 'לטבוע'. הספר היה מתנה של ממש והייתי מסוגל להוציא מעצמי את הסיפורים הללו מבלי לחוש שאני מאבד את דעתי. רובם נכתבו בקורנוול, והמקום הקר והמרוחק (כה רחוק מילדותי בניו ג'רזי) עזר לעצב את הלך הרוח של הספר".

הדמויות ב"לטבוע" הן מה שאוהבים לכנות דמויות שוליים; דיאס בוחן ברגישות וחוכמה רבה את החיים העלובים של תושבי פרברים זניחים בארצות-הברית. אצלו לא נמצא סיפור אהבה נוסח הוליווד, אלא דרמה מתוחה ונוקבת, המציגה את האפרוריות לצד רגעים פשוטים של צבעוניות והומור.

"יש הומור בכל מקום – אפילו באמצע אסון אנחנו שומעים בדיחות. האנשים המצחיקים ביותר שפגשתי היו לרוב העניים ביותר, ולכן הרגיש לי נכון לשים את שני הקצוות האלו בסמיכות בסיפורים. אני לא יכול לחשוב על ייצוג של המציאות באופן אחר".

דיאס מתקשה גם לחשוב על מציאות אחרת בכל הנוגע לספרים האלקטרונים הצוברים תאוצה. "אם אנשים רוצים לקרוא את הספרים שלהם על גבי מסכים - שיהיה להם לבריאות. אני בוהה מספיק במחשבים, אני צריך נייר כדי להרגיע את עיניי. קוראים אלקטרוניים יאפשרו קיום של מערך חדש לחלוטין של ספרים, אני משער, עם רמה של אינטראקטיביות שמעולם לא חשבו עלייה. אבל אם השינויים הטכנולוגיים יובילו לסופו של הספר המודפס, בן אדם, כמה שזה יבאס אותי".