הלב הוא מכונה עדינה

קחי אותי הביתה

כמה שבועות לפני החג מציבים שתי דמויות יצוקות ברונזה, אחת מניפה מגל והשניה כפופה תחת ערמת חציר על עמודי השמאל והימין של שער הכניסה לישוב. הן מבטאות את רוחו החלוצית של המקום ומציגות בגאון הסתפקות במועט ומוסר עבודה, ערכים שאמה של ג'ני סלדה מהם מאז ומתמיד.

לכן טיבעי שהיא הראשונה פחות או יותר, שיוצאת מהשער החדש, לא חוננת את שני הצלמים הצדקנים אפילו בחצי מבט, משאירה מאחוריה את בעלה ואת בתם, בלי להעלות בפניהם את האפשרות להצטרף אליה. מתברר שהיא חנוקה. כבר שנים שאין לה אוויר ועכשיו היא מתכוונת להתחיל לנשום בכל הרצינות, במלוא ריאותיה, לנשום עד שיגעון.

צילומים: אריאל ינאי

משוגעת זה גם מה שאומרים עליה בישוב לאחר מעשה. כלל לא שוקלים שתיתכן אפשרות אחרת. אם לא עוזבת את בתה אלא במוות, אם כי הברוטאליות שבמעשה והשפעותיה הניכרות לעין של העזיבה על האב ועל בתו לא מעוררות בהם אפילו מעט מהלהט שמעוררת העזיבה המופקרת, חסרת האחריות.

עכשיו, בכל מקום, בתוך הבתים ועל המדשאות, ג'ני רואה רק דבר אחד - משפחות: משפחות המאוחדות ברצון להתמיד בשלמותן; משפחות איתנות בדעתן; משפחות המציגות לראווה שביעות רצון גסה כהגנה מפני הנזקים הלא צפויים שמעשה כמו שעשתה אמה עלול לגרום לעתידן.

היא גם מבחינה שאנשים מתחילים להתרחק ממנה ומאביה כאילו האחריות לכל הבלגן הזה נופלת בחלקה גם עליהם. החשש מסטיה זעירה ביותר מסדר הדברים היא מכלליו יקרי הערך של המקום, כלל שאמה תיעבה בעוז. או שאולי זהו אופיו המיוחד של הכאב שלה, לחיות ביניהם בבדידות כאילו לא היתה כמותם רק לפני כמה שבועות?

בינתיים, כדי להעסיק את עצמה, היא חוקרת אותם, מנסה למצוא את סימני ההיכר של אושרם. משפחות אומללות היא דווקא יודעת לזהות בלי קושי. היא מסוגלת להריח ייאוש נסתר אצל אחרים בשאיפה אחת, להבחין בין השמחים באמת לבין מעמידי הפנים.

וכך, בהמולה עמוסת ריחות מרקיבים של קיץ, מסובים כולם בחדר-העם לחגוג את ראש השנה: משפחות טובות, משפחות קורנות ומשפחות שבכל הימים לועסות חצץ, אבל החג הזה בשבילן כולו זקיפת צוואר מתוך צווארונה המעומלן של כותונת לבנה.

אביה הוא ממייסדי המקום, ולמרות שהבעה מרגיזה של השתוממות נכאה קבועה על פניו מאז המקרה, הזכות הזו מקנה להם, לדעתה, חסינות מסוימת. בעידודה הנמרץ הם משקיעים מאמץ מיוחד: לובשים חולצות לבנות, נועלים סנדלים מעור חדש ובוהק מעל גרבי דקרון לבנים. הם מוכנים לתפוס את מקומם: אב ובתו, משולש פגום עם צלע אחת חסרה.

ממקום ישיבתה היא יכולה לראות את טורי הראשים נעים באי שקט, את השיער הלח מרוסן לאחור ומפוסק בשבילים, ואת הפיות מעצבים את המילים שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כשמגיע הרגע, היא מצטופפת עם שאר הילדים מאחורי הבמה. אמא של מישהו אחר עוזרת לה לרכוס חצאית עשויה לבד חום.

היא פרי שחום נחמד במסכת החג שמעלה כיתתה. האכזריות שמתרחשת על הבמה לא נעלמת ממנה, תשרי מתגלגל לחשוון המתגלגל לכסלו, טבת מתהפך לאדר וכן הלאה. כלכלה של המרה שאינה מובילה לדבר מלבד למוות. אולי זאת לא מחשבה ראויה לילדה בת אחת-עשרה כמעט, אבל לפעמים אלוהים שבשמיים הוא קטר עיקש וחסר-פנים הנע על מסילה בכיוון אחד. ובכל זאת היא רוקדת למענו, מנופפת בזרועותיה מעלה ומטה, מעשה חיקוי נמרץ לפירות המבשילים.

ביום כיפור אביה נופל לקדרות חסרת תקדים. היא מפחדת שהוא יגש לנשקיה ויארגן לעצמו משהו קטן אבל יעיל: סדר גודל של כדור בראש מטווח אפס. מרוב פחד היא לא פותחת את הפה. הם שותקים עשרים וארבע שעות עד שהוא אומר לבסוף, "אלוהים אדירים! אפשר לטפס על קירות מהשקט הזה". ויוצא בסערה מהבית.

תשרי, חשוון, כסלו, טבת חולפים עוברים ביעף, אבל אבא שלה לא מתאושש. פניו אדומים, הוא סובל מכאבי ראש תכופים וממעט לדבר. בשנה הבאה היא כבר לבד בחג. העוצמה של צערו רבה ומוחלטת מדי ומוחו נפגע ללא תקנה ממה שקרוי שבץ. הפעם יום החג שרבי, אור צהוב מחול מדבריות סהרה הולך ומשחיר כל הבוקר.

בחדר-העם פורשים שורות-שורות של שולחנות ומקימים במה. מתחת לרכות הטבעית של הגיל מתפתחת אצלה קשיות לא מצויה. היא רזתה ועיגולים כהים מקיפים את עיניה. היא מרתיעה יותר משהיא מעוררת חמלה. כלל לא איכפת לה שאף משפחה לא מציעה לה להצטרף אליהם. היא כבר מזמן לא צריכה אף אחד.

ואז, יום אחד, כשהיא כבר בת שבע עשרה, תאמינו או לא, אמה מופיעה פתאום. היא נעמדת באמצע הסלון, מעיפה מבט אחד על דירת החדר שלה, מעקמת את אפה היפה, שולה בשתי אצבעותיה היפות שמלה מהריצפה, מרחרחת אותה ומעקמת שוב את אפה, מרחיקה אותה ממנה כאילו היא רדיואקטיבית, וקובעת בלי למצמץ: "פוי ג'ני! הדירה הזאת דיר חזירים".

"נשמת מספיק?" היא שואלת אותה בטימטום, שמה הנהגה בפיה של אמה מעביר צמרמורת של עונג לכל אורכה.

"מה?" אמה שואלת בלי עניין.

ג'ני בולעת רוק. "רציתי להיות בטוחה שכבר נשמת מספיק בשש השנים האחרונות, שלא תיחנקי לי פתאום מחוסר חמצן ואז יגידו עלי שאני רוצחת הורים סידרתית".

אף אחד לא יכול לנחש כמה קשיחות היא צריכה לגייס כדי לא לקרוס על הריצפה בבכי, בוודאי לא אמה, שבוהה בה לרגע ואז מתנערת, כאילו אין לה כבר כוח לכל השטויות האלה של גיל ההתבגרות שנחסכו ממנה למרבה המזל.

"בכיפור הזה את אצלי, לא יעזור בית דין", היא אומרת בנחישות, אם כי אף אחד לא מנסה להיאבק להחלטתה.

"איפה זה, אצלך?" ג'ני מצליחה לשאול, למרות שבינה לבינה היא יודעת שתלך אחריה גם עד הכור בדימונה.

"גבעתיים", היא עונה בקוצר רוח, "רחוב הל"ה. יש לי שם דירה שלי, בדמי מפתח", היא מוסיפה בגאווה גלויה, "למה, יש לך הסתיגויות?" ולפני שג'ני מספיקה לברר עם עצמה אם יש לה, כי בדרך כלל היא מלאת הסתייגויות כרימון, אמא שלה אומרת, "אודרוב, תשימי עליך משהו ונזוז".

***

ברחוב הל"ה בגבעתיים יש גם בעל. או גבר דמוי בעל: "עדיין בלי חופה וקידושים", הוא הסביר לה, "כל דבר בעיתו". הם כבר גרים ביחד יותר משנתיים, אמרה אמה בזעף, ויש סכנה ממשית שאברם יהפוך בקרוב לחלק מהריהוט – הוא יושב על הספה מהרגע שהוא פוקח את העיניים, בערך באמצע היום, עם הקפה והסיגריה הראשונה, ככה שתיים עשרה שעות.

היא מחליפה שלוש מערכות כלים מתחת לאף שלו, מגישה לו שלוש ארוחות מלאות בזמן שהכרס שלו משגשגת. מלון חמישה כוכבים היא פתחה לכבודו, "אז לאיזה סימן בדיוק הוא מחכה כדי לדעת שהגיעה השעה להתחתן?"

זו היתה שאלה רטורית שנזרקה לחלל האוויר, הגם שהמושג חלל די נדיב ביחס לחמישים המטרים הרבועים שיש לה כאן, וככל שהדבר נוגע לאוויר, אם הענן המעופש שרבץ עליהם בכבדות הוא הדבר שאמה חיפשה כשנמלטה ממנה ומאביה - אז שיהיה לה בהצלחה, חשבה ג'ני במרירות, וכל טוב.

אבל נראה שנעשה עם אברם אי-צדק. דבר ראשון הוא חיכה לסימן, זה ברור: סליחות צריך לבקש, הוא אמר, לשחרר את הנפש מאשמה, לטהר את האוויר, ולמרות שלא היה לה מושג על מה הוא מדבר - ג'ני התרשמה שאמה ואברם מגלים עניין קצת מופרז באיכות האוויר שהם נושמים – הוא נשמע החלטי.

שנית, הוא דווקא קם פעמיים מרבצו, דשדש לעבר השרותים, הטיל את מימיו בצליל עליז ונמרץ וזחל בחזרה לספה. "זה הלב", הוא טפח פעמים על מקומו המשוער בבית החזה, "צריך לשמור עליו, הלב הוא מכונה עדינה", ויותר היא לא שמעה ממנו עד הערב, אז הפיק בעיקר קולות יניקה, מציצה וגריסת עצמות.

ג'ני הזדחלה אחריה למטבח. אמה נערכה שם למתקפה על ערימה של ירקות, הניפה מעליהם סכין וקצצה אותם במרץ משונה. בגיל ארבעים ומשהו היתה עדיין רזה, ירכיה מוצקות, סובכי השוקיים שלה ארוכים וכשהיא קילפה את הפלפלים לסלט החריף, סילון של שמש ניתז עליה מהחלון ומשח את עורה החלק בשכבת ברונזה בוהקת כל כך שלג'ני התחשק ללקק אותה.

ארוחה מפסקת הם יאכלו בשש וחצי, אמרה האם, על השולחן העגול ב"פינת האוכל", שהדבר שייחד אותה מהחלל הקרוי "סלון", ג'ני הבחינה, היה השולחן העגול.

"למה לא", אמרה ג'ני, "תרגישי חופשי לגמרי לקשט את המציאות".

היא ניסתה לרסן את הכעס שגאוותה הילדותית של אמה בדירה הזו - שבשש השנים האחרונות שימשה כמקום מסתור ממשפחתה האמיתית - עוררה בה, אך לא הצליחה להתאפק.

"אז בת כמה את כבר?" אמה קינחה את ידיה במגבת התחובה בחגורת מכנסיה, אצבעותיה ארוכות ודקות.

"בואי נראה", היא אמרה, "לפני כמה שנים את מעריכה שילדת אותי? היתה אז מלחמה? שלחו חללית לירח? טבעה איזו צוללת, או שנשיא אמריקאי נרצח?"

" ג'ני, בבקשה תפסיקי".

"ירד אז גשם? פרחו חצבים?". היא היתה בטראנס, לא מסוגלת לעצור בעצמה. "אולי הופיע נחליאלי בגינות, אולי סנוניות בשמיים? ריח פרדסים מילא את האוויר? תני רמז".

הדברים האלו נותרו בלי מענה. ג'ני התחילה לחשוש שאמה תזרוק אותה מהבית והיא תסתובב ברחובות עד צאת החג, שאז תוכל סופסוף לעלות על אוטובוס לישוב.

"אין ספק שיש עלייך פה", ציינה אמה בסיפוק. "את לא תהייה פראיירית של אף אחד".

ג'ני לא ידעה את נפשה מרוב שמחה.

"נולדת בדצמבר", היא בישרה לה, "מה את חושבת שאני לא יודעת?"

היא לא העיזה לקלקל את הרגע ולבחון כמה עמוקה אדישותה של אמה אליה ואם היא בכלל זוכרת את התאריך המדויק. יש דברים שאפילו נערה חריפת שכל וזריזת לשון כמותה לא רוצה לדעת. הלב, כמו שאברם אומר, הוא מכונה עדינה.

אחרי שגמרו לאכול ואחרי שעזרה לה לפנות את הכלים, הניד אברם לעומת אמה בסנטרו בתנועה כמעט לא מורגשת שאמרה, כמדומה, לכי תעשי את הדבר הזה שהגיע זמנו, אבל על רקע מדיניות החיסכון באנרגיה שגזר על עצמו, נראתה התנועה הזו לג'ני כמו טלטלה פראית.

אמה הזדקפה מיד על רגליה. "בואי נצא לטיול", אמרה לה, "את ואני. נלך מאמצע הכביש, איפה שתמיד נוסעות המכוניות", ולרגע היא חייכה, כנראה בגלל שהתרגשה מהמחשבה על הפרת הסדר הקטנה הזו של יום כיפור, ולמרות שאפשר היה להבחין בפיה בשן חסרה, ג'ני חשבה שזה החיוך הכי יפה שראתה מימיה: חיוך שלא יסולא בפז, כמו של כוכבת קולנוע.

בחוץ נותרו שאריות אחרונות של אור שצבעו את השמיים בכחול עמוק. הערב היה נעים והוא התפתח יפה. הן הלכו בדיוק באמצע הכביש, על פס ההפרדה בזרועות שלובות, וציחקקו. "נלך לכיוון נחלת יצחק?", אמרה אמה, "אולי לכיוון השני, לבני ברק, זה יהיה טיול יפה".

ג'ני הנהנה. היא התמסרה לניווט של אמה ולא היה לה איכפת במיוחד לאן ילכו. ממילא לא שמעה על שני המקומות האלו קודם, אם כי היה לכל אחד מהם צליל כפול נחמד. מבית הכנסת הקטן שבכיכר נוח זרמו חבורות קטנות וקולניות של לובשי לבן. ג'ני תהתה באיזה תיכון תלמד כשתעבור לגור כאן ואיך יסתדרו שלושתם בדירת שני חדרים, אבל אלו לא היו מחשבות ממש, הן נדדו כמו העננים בשמים מעליהן: נפוחים ואילמים, שטים בחוסר דאגה לשום מקום.

ואז התחיל לרדת גשם. בהתחלה טיפות כבדות שנשמעו כמו פירות מתפקעים כשהתנגשו באספלט, ואחר כך מטר נמרץ. אמה הסתכלה סביבה בבילבול, מתקשה להחליט.

"אנחנו לא יכולות לחזור כל כך מהר". היא דיברה לעצמה ונשמעה מעוצבנת. "בואי, נסתתר כאן". והיא לקחה את ג'ני בידה, מובילה אותה לכניסה המרוצפת של הבניין הקרוב.

הן עמדו והסתכלו בגשם המתחזק בשתיקה. ג'ני קיוותה שאמה תשלב שוב את זרועה בזרועה שלה, אבל אמה נראתה טרודה במחשבות.

"ממה בדיוק הוא נפטר"? שאלה לבסוף.

ג'ני פלטה נשימה שדמתה קצת לצליל של כאב. "ממך", אמרה בשיניים חשוקות.

"את מתכוונת ש...".

"כן" ג'ני קטעה אותה, "שבמקום לשמוח שהוא נפטר ממך נשבר לו הלב לחתיכות וכל הדם חסם לו את המוח".

אמה שתקה רגע, מחפשת כנראה אחרי המענה הנכון. "זה לא טוב לשמור טינה", אמרה, "רק אנשים רעים לא יודעים לסלוח".

"את הרסת לי הכל", ג'ני התחילה ליילל.

אמה שוב הסתכלה סביבה בחוסר אונים. "קדימה", משכה אותה בזרועה, הפעם בכיוון ההפוך, "חוזרים הביתה".

השמים כבר השחירו וג'ני רעדה בחולצה דקה שלא יכלה להגן עליה מצינת הסתיו הפיתאומית.

אמה כרכה אז את זרועה על כתפיה. "את רועדת", אמרה.

"אם היית שווה משהו בתור אמא לא היית נותנת לי לצאת לגשם בלי סוודר או משהו". היא נשמעה כמו ילדה קטנה, אבל כבר לא היה לה איכפת.

"אז את לא מתכוונת לסלוח לי, ילדה עקשנית", אמרה בקול מלא תוכחה.

גם אברם גילה עניין מוזר בשאלה הזו. כשנכנסו הביתה רטובות וחמוצות פנים הוא שאל בקולו האיטי, שבדרך כלל נשמע כמו תקליט שמנגנים הפוך אבל עכשיו היתה בו דחיפות, "נו השלמתם כבר, עשיתם סולחה?"

"אמרתי לך שכלום לא יעזור", התגוננה אמה, "היא שומרת טינה כמו אבא שלה".

אברם הביט בהן בפליאה קלה, משתומם שדבר פשוט כל כך יכול להסתבך ללא תקנה.

"טוב", אמר בהשלמה", "נצטרך להמשיך לחכות".

ג'ני הציצה בו ואחר-כך באמה שכססה את ציפורניה ונראתה מובסת ועייפה, מבטה נח רגע על אצבעותיה היפות וארוכות והיא חשבה שככל הנראה האצבעות האלה לא יזכו לענוד בזמן הקרוב את טבעת הזהב הלבן עם היהלום הקטן, שאמה ראתה בחלון ראווה ברחוב אלנבי בתל אביב, זאת שעליה סיפרה לג'ני בערגה כשהלכו על פס ההפרדה, לפני שירד הגשם והחריב הכל.

איריס לעאל, זוכת פרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה לספרות, כתבה את הספרים "חוות מרפא", "אושר פתאומי", "המשפחה" ו"אש בבית". בעלת טור ב-ynet