הגטו של הילדים האתיופים

למי שמופתע מהחדשות המרעישות, נאמר שאין בהן דבר שלא היה ידוע כבר מאז העלייה מאתיופיה. מדיניות הקליטה היתה כישלון ידוע מראש. המדיניות, שנוסחה להפליא במונחים של "שילוב בחברה", פעלה באופן מושלם להפרדה ולמידור של העולים: של הילדים, של בני הנוער ושל כלל המשפחות.

מרגע שמדיניות הקליטה סיווגה את העולים מאתיופיה כקבוצה הומוגנית נזקקת שיש לטפל בה במרוכז ובאופן מקיף על ידי שלל רשויות שלטוניות, נגזר עתידה של הקהילה לשוליות חברתית ונחסמו סיכויי הצלחתם של ילדיה במערכת החינוך.

מרגע נחיתת העולים הראשונים, במבצע משה בשנות ה-80, במבצע שלמה בשנות ה-90 ובמבצעים ללא שם עד עצם ימינו - הם הופנו ומופנים באופן גורף למרכזי קליטה. במרכזים אלו הם "טופלו" (ו"מטופלים" עדיין) במשך כמה שנים על ידי עובדי סוכנות, משרד הקליטה, משרד הרווחה, משרד החינוך, הג'וינט ובוודאי עוד אלו ארגונים.

ה"טיפול" הזה הצמיח את שליטת הפקידים במשאבים שהיו יכולים להגיע ישירות לידי העולים. וכך, במקום לקבל את סכומי הכסף הגדולים שהוקצו לקליטה, לקנות בהם דירה, להתערות ביישוב קבע, לשלב את הילדים בקרב ילדי הוותיקים ולהשתלב בשוק העבודה מיד עם הגיעם לארץ, הועברו המשאבים בעסקת הקליטה הסיבובית לתחזוק המרכזים, להקמת כיתות נפרדות מיוחדות לעולים, לפרויקטים "חברתיים" ולהעסקת גדודי פקידים.

העסקה הזו עובדת היטב עבור גורמי הקליטה עד היום. כך הם מגייסים סכומים נאים מיהדות העולם: למשל, מביאים אוטובוסים עמוסי יהודים חמי לב למרכזי קליטה, לחזות במבצעים ה"מדהימים" לקליטת העולים - המסכנים הנזקקים והפרימיטיביים - ובטיפול המסור בהם לצורך הכנתם לחיים בארץ.

את הילדים שלחו לכיתות קלט נפרדות, כדי "לסייע" בהשתלבותם בלימודים, וכך מימנו בנדיבות את מערכת החינוך הממלכתית-דתית (שאליה חויבו ילדי העולים ללכת). גם פנימיות, של עליית הנוער ואחרות, שנמצאות זה ארבעה עשורים בסכנת סגירה, יצאו נשכרות: בני ובנות הנוער מעולי אתיופיה נשלחו במרוכז לפנימיות ומרביתם רוכזו בכיתות החלשות ובחינוך ה"טכנולוגי" הנחשל. הפנימיות התמלאו ושרדו, והצעירות והצעירים מאתיופיה נותבו לשולי שוק העבודה, מערכת החינוך והחברה בכלל.

לא פחות חמורה היא הסטיגמטיזציה שצמחה. את ההמחשה לה קיבלנו בדבריו של דני דנון, יו"ר הוועדה לזכויות הילד: "היחס אליהם כאל מוקצה מבטיח שהם תמיד יהיו בתחתית הטבלה בחברה הישראלית. אם לא נקום ונטפל בבעיה עכשיו, בעוד עשר שנים נתעורר אל תוך חלום בלהות".

אלא שלא היחס אל העולים כאל "מוקצה" היא הבעיה אלא הגטואיזציה שלהם על ידי מוסדות השלטון. עצם הדיבור על העולים כ"מוקצה" הוא תולדת מדיניות זו. זוהי הסטיגמה שחלחלה לראשו של ח"כ דנון ולראשם של רבים אחרים. "לקום ולטפל בבעיה" פירושו עוד מאותה מדיניות הפרדה, עוד משאבים לעוד פקידים, לחינוך הממ"ד ולפרויקטים.

מדיניות שילוב של עולים אמיתית, פירושה העברת משאבים ישירות לידי העולים, ללא תיווך וללא חסות עליהם. לו רצו ראשי הארגונים והמשרדים העוסקים בקליטת עולי אתיופיה באמת בהשתלבותם, היו סוגרים את מרכזי הקליטה וכיתות הקלט למיניהן.

יתר על כן, גם כעת ועל אף דלות ההישגים, יכולים עדיין מרביתם להשיג השכלה אקדמית גם ללא תעודת בגרות. האוניברסיטה הפתוחה מאפשרת לכל המעוניין/ת בהשכלה גבוהה ללמוד ללא תנאי קדם. רבים, שאינם מעולי אתיופיה, עושים זאת ומצליחים להשיג תואר אקדמי מוכר וראוי.

תנו להם, ולא לארגונים ה"מטפלים" את הכסף ללימודים (שאין להם בגלל מדיניותכם) - והם יוכיחו שאינם זקוקים לחסותכם.

פרופ' אסתר הרצוג, ראש התוכנית לאנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל , מרכזת פרלמנט נשים