מצחיקים בטירוף

אם שואלים את דייויד גרנייר David Granirer, מנהל ויוזם "סטנד אפ בבריאות הנפש",  החיבור בין סטנד אפ ומחלות נפשיות הוא מובן מאליו. לדבריו, מחלות נפש לא רק שלא מפחידות, אלא אף יכולות להיות מצחיקות. גרנייר, מטפל וסטנדאפיסט, מתמודד בעצמו עם דיכאון מאז גיל 16. הוא עבר אשפוזים, מטפלים, כדורים או כפי שהוא מעיד על עצמו, "אין דבר שלא שעברתי".

קריינות הכתבה עבור עיוורים וכבדי ראייה מאת מישל דור:

הרעיון של סטנד אפ בבריאות הנפש נהגה אצל גרנייר לאחר שכסטנדאפיסט הוא הסיק שאם בתקופה האקוטית של מחלתו היו סביבו אנשים שהיו מדברים על מחלותיהם בהומור ובצחוק, מעין דמויות מודל "שיוצאות מהארון" לגבי מחלתם בהומור, זה היה מקל עליו את התמודדותו עם רגשות הבושה והאשמה שסובבו אותו סביב התמודדותו.

צפו בדייויד גרנייר נאבק בסטיגמה: 

ואכן, הגישות המדברות על ערכו של ההומור ככלי טיפולי, מציינות שלהומור יש את היכולת לתת תוצאה חיובית גם לתכנים שמלכתחילה נראים לנו כקשים. בין השאר אלו ההנאה שבצחוק, אפקט ההפתעה והעובדה שההומור מכיל כמה רבדים של משמעות. אלו כמובן רק חלק מהגורמים המובילים לאפקט המרפא של ההומור. גרנייר מוסיף שלהומור יש יכולת חיבור בין אנשים בצורה שאין לשיטות טיפול אחרות. הבנה זו הובילה את גרנייר להקמת הקבוצה הראשונה של סטנד אפ בבריאות הנפש בוונקובר קנדה ב 2004. מאז הפרויקט התרחב לערים רבות נוספות. הקבוצות הם בעצם קורסים שבהם גרנייר מלמד אנשים עם מחלה נפשית לעשות סטנד אפ.

דמיינו קבוצה של אנשים, שולי החברה, אותם אנדרדוגים, אנשים שלרוב אפילו לא מקבלים מבט נוסף, עומדים על במה ועושים סטנד אפ. מוחאים להם כפיים, יש להם כבר קבוצות מעריצים. אותם אנשים שלפני הקורס בקושי קמו מהמיטה פתאום מרגישים שאם הם הצליחו לעשות את זה אין דבר שעומד בפניהם, ויש עוד הרבה דברים שהם כנראה מסוגלים לעשות, גם אם הם חולים.

אנשים "נורמאליים" מפחידים הרבה יותר

בתחילת הקורס חברי הקבוצה נאספים בחדר קטן סביב שולחן כשבקצהו עומד מיקרופון ומנסים את בדיחותיהם הראשונות. הצחוק בתחילה מהוסס. הבדיחות מבוססות על חוויותיהם האישיים. גרנייר אומר להם שככל שהחוויות שלהם יותר קשות, ככל שהחיים יותר דפוקים ככה הבדיחות יהיו יותר מצחיקות. אבל בכל זאת, יש דברים שקשה להתקרב, קשה לגעת. התמודדות עם דיכאון, בדידות, כאב, התקפי פסיכוזה וניתוק מגע מהעולם. ככל שהחוויה יותר טרייה כך יותר קשה לגעת בה. יותר קל לעבוד עם חוויות ישנות, חוויות עבר. אבל חברי הקבוצה לומדים מהר, מתגבשים, לומדים להצחיק, לעמוד מול קהל. ובחיי שזה עובד.

התכנים שחברי הקבוצה משתמשים בהם במהלך הופעותיהם הם אותם תכנים שבגללם הם לרוב מנודים מהחברה, מופלים לרעה, ומבוזים. ואילו הפעם, במקום שיצחקו עליהם צוחקים איתם. דרך תהליך ההעצמה שהם עוברים עם גרנייר, חברי הקבוצה מזהים את נקודות החולשות שלהם והופכים אותם לכוח ואת הכוח הזה הם לוקחים לסטנד אפ. עכשיו הם בשליטה על סיפור חייהם ולא הסיפור שולט בהם. אחרי שכל חייהם נאמר להם שהם לא יכולים, שהם דפוקים, פתאום הם מגלים שהם יכולים ומסוגלים ועוד יותר מזה. זו העוצמה הגדולה של התוכנית הזו ושל גרנייר. והקהל שרואה את ההופעה מקבל הרבה יותר מהופעה טובה ומצחיקה. כי זו לא רק הופעה טובה. לראות את האנשים הללו על הבמה זו השראה.

כסטנדאפיסט, גרנייר משתמש בהופעותיו להילחם בסטיגמה הקיימת בחברה כלפי אנשים המתמודדים עם מוגבלות נפשית. לשם כך הוא אף נעזר בהופעותיו בבנו, בן ה-12- , סטנדאפיסט מתחיל בעצמו, שכבר הספיק להופיע מאז גיל 5 בכ-250 הופעות, המדבר על חווית הגדילה לצד אב עם מחלה נפשית. הדיבור על מחלות הנפש בצורה

הומוריסטית מאפשרת שינוי של נקודת התצפית על הדברים, מזווית ראיה שונה דברים קשים יכולים להיראות קצת פחות קשים ואולי אפילו קצת מגוחכים.

להומור יש את היכולת לספק פרספקטיבות חדשות ועל ידי כך לשנות עמדות והתנהגות. כך, באמצעות ההומור גרנייר מצליח לשכנע את קהלו שפחד כלפי נפגעי נפש הוא פשוט רעיון אבסורדי ושבעצם אנשים "נורמאליים" מפחידים הרבה יותר.

וכמובן שקיים גם הקשר הישראלי. גרנייר הוא ישראלי שירד מהארץ עם הוריו כשהיה בין שנתיים. הוריו עדיין מדברים וקוראים עברית שוטפת. גרנייר מספר לי שהוא ישמח להגיע להופיע בארץ. "נולדתי כאן ומאוד הייתי רוצה להגיע לישראל להופעה ולהציג כאן את התוכנית שלי".

• הקבוצה הראשונה שפעלה בקנדה לוותה בסרט דוקו" בשם "Cracking up ", ששודרה ביס דוקו.
• מרים גולדברג מנהלת פורום מטפלים המתמודדים עם פגיעה נפשית אתר אביליקו - אתר הקהילות והמומחים לאנשים עם מוגבלויות.