חגיגות הנאדאם במונגוליה - פסטיבל בעיר שדה

בחודש יולי האחרון השתתפנו וחווינו את פסטיבל הנאדאם בצֵצֵרְלֶג שבמונגוליה. הפסטיבל מקומי לגמרי, ולכן הוא לא היה נגוע בצבעי תיירות, אלא נשמר בפשטותו ובמתכונתו האותנטית.

בנאדאם, או בשמו המלא שפרושו "פסטיבל שלושת המשחקים", מתרחשות שלוש תחרויות מסורתיות עיקריות: האבקות מונגולית, מרוצי סוסים, וירי בחץ וקשת.

מקורו של פסטיבל זה נעוץ עמוק בשורשי התרבות המונגולית הנוודית, עת סימל ונחגג כפסטיבל הקיץ בו נפגשו בני שבטים שונים, המנותקים זה מזה דרך קבע, למספר ימים משותפים של פסטיבל.

עבור רבים מהמונגולים הנאדאם הוא הזדמנות חד-שנתית להתרועע עם מספר כה רב של אנשים, שאת רבים מהם כלל לא פוגשים במשך השנה כולה. בשאר ימות השנה הם עסוקים בדאגה אינטנסיבית למחייה שוטפת ומשך שבועות רבים במהלך החורף הם נמצאים בבידוד רב.

בפסטיבל הנאדאם המונגולים חוגגים את העצמאות שהכריזה ב-1921 הממשלה העממית של מונגוליה מהאחיזה הסינית. הפסטיבל נחוג במונגוליה כולה, והוא מושך אליו נוודים מרחבי המדינה, הנוהרים אל מקום האירוע הקרוב להשתתף ולצפות.

כובעים, מגפיים ולבוש מסורתי

המשחקים העתיקים, שמשכו בעבר את תשומת ליבם של צעירים ובוגרים כאחד, ממשיכים לעשות זאת גם כיום. הגברים והנשים המגיעים לחגיגות לבושים במיטב מחלצותיהם. הנשים מאופרות, עדויות תכשיטים, גרבי ניילון לרגליהן הנתונות בנעלים עם עקב גבוה. ילדים קטנים לבושים בתלבושות חגיגיות, והמחזה עליז וצבעוני. המשתתפים בתחרויות והמבוגרים לבושים בבגדים המסורתיים: דֵל צבעוני, גוטאס (Gutas) - מגפיים מעוטרים שקצותיהם מתעקלת כלפי מעלה, וכובע מעוגל, שנחבש עוד טרם ימי הזוהר של ג'ינגיס חאן ונקרא לכן "כובע הלוחמים".

הזמרת עושה ליטוש אחרון לשחקנית בטקס הפתיחה (צילומים: אפרת נקש)

הפסטיבל נפתח באירוע חגיגי באצטדיון העיר. מכובדי העיר נשאו דברי פתיחה במונגולית, הניפו את דגל מונגוליה, ואחריהם התחיל מופע מוסיקלי מרהיב של נגנים, זמרים, רקדנים ומתחרים. המופיעים לבשו תלבושות ססגוניות מסורתיות המייצגות את הלבוש הייחודי של השבטים והאזורים השונים של מונגוליה. התזמורת ניגנה נעימות מונגוליות עריבות לאוזן בכלים מסורתיים, זמרים וזמרות פצחו בשיר, ילדים הפגינו את יכולותיהם במופע צבעוני, והאווירה היתה חגיגית. 

כנסו למפה, צאו למסע במונגוליה

התבוננתי ביחס הסבלני במיוחד של המונגולים לילדיהם. הילדים, כמו ילדים, הלכו לאן שרצו, וההורים איפשרו להם ושמרו עליהם. בנה של אחת הנגנות בתזמורת אשר פרטה על כלי מיתר נשען על הכלי, או על ידה של הפורטת, ובכל פעם היא הזיזה אותו בעדינות, והמשיכה בנגינה. בניהם של המשתתפים בתחרויות נכנסו לאזור התחרות, וזכו לחיבוק והנפה על הידיים מההורה המתחרה.

למרות שמקצועות התחרות נקראים "שלושת המקצועות הגבריים", המקצוע היחידי ששמר על "גבריותו" הוא ההיאבקות, ובשניים האחרים – מרוץ סוסים וחץ וקשת – משתתפות גם נשים. 

האבקות מונגולית, המשחק החשוב בפסטיבל הנאדאם - לגברים בלבד 

התאבקות כמו סומו, עם גינונים אחרים

תחרויות ההיאבקות מזכירות מאוד את הסומו היפני. כל אחד מהגברים הבריאים לבוש בווסט צמוד וחזה חשוף, המדגיש את שריריו. האגדה מספרת שבאחת התחרויות בעבר, כאשר המתחרים היו בלבוש מלא, התגלה בסיום התחרות שהמנצחת היא אישה. אוי לאותה בושה כאשר נתגלה שאישה הביסה את כל המתאבקים הגברים.

כדי להמנע ממצב "מביש" כזה, הלבוש מחייב חשיפת החזה. בנוסף המתחרים לבושים במכנסונים, במגפי גוטאס ובכובע הלוחמים. הווסט והמכנסונים הם בצבעי אדום או כחול, ועליהם דוגמא בלבן. גם הדֵל של השופטים הוא באדום או כחול (שהם צבעי הדגל המונגולי).

עם פתיחת התחרות, הגברים המתאבקים יצאו בריצה קלה אל מרכז האצטדיון, שם עמדו השופטים בשתי שורות. כל מתאבק סב סביב אחד השופטים, כשידו האחת מונחת על כתף השופט, והשניה מונפת אל על. חצי סיבוב בכיוון השעון, ואחר כך חצי סיבוב חזרה. לאחר מכן המתאבקים המשיכו בריצה קלה אל דגל מונגוליה המונף אף הוא במרכז האיצטדיון. ליד הדגל המתחרים יצאו בריקוד העיט - מין מחול המחקה את תנועותיו האצילות של עיט, הדואה בשמיים. הריקוד כלל גם טפיחה על הירכיים ועל הישבן, ואז בתנועות של עיט דואה סבו סביב הדגל, תמיד בכיוון השעון.

כל זוג מתאבקים בתורו נעמד האחד מול השני, ולידם שני שופטים, שבמהלך ההאבקות כל אחד אוחז בכובעו של אחד המתאבקים. המתאבק מנצח כאשר ברכו ומרפקו של היריב נוגעים בקרקע. המנצח יוצא שוב בריקוד העיט סביב הדגל, כשהוא מניף את שתי ידיו מעלה וזוכה לתשואות מהקהל.

תחרות ההאבקות נערכה באיצטדיון המרכזי של העיר, ומשכה את מרבית הצופים. התבוננתי במתאבקים, וניכר היה שההאבקות היא שילוב של חוזק, טכניקה וסיבולת. הנאדאם גם הסתיים בקרב הגמר בהאבקות, והקהל הריע למנצח.

לפני שלומדים ללכת - לומדים לרכוב על סוס

הסוס הוא גאוותה של מונגוליה, וכולם לומדים לרכב מייד כשלומדים ללכת. מספר המשתתפים במרוץ אינו מוגבל, והוא נע סביב כמה עשרות בודדות. למעשה הסוס הוא המתחרה ולא הרוכב. היו כבר מקרים בהם הרוכב נפל והסוס שהמשיך לרוץ הוכתר כמנצח. מסיבה זו על הסוסים רוכבים ילדים מגיל 6, שמשקלם נמוך. אורך המסלול במרוץ בצֵצֵרְלֶג 30 קילומטרים, והמתחרים יצאו אליו מצֵנְחַר. 

רוכבים מגיעים לצפות בקו הגמר של תחרות הסוסים

המראות האנושיים מסביב למסלול המרוץ היו ססגוניים. על גבעה ירוקה הצופה לעבר קו הגמר התכנסו עשרות רבות של צופים מקומיים בתלבושות חגיגיות: ילדות בסרטים ושמלות מלמלה, ילדים בבגדי מתאבקים, גברים במעילים עטויי מדליות קומוניסטיות, ונשים מטופחות. ילדים ובוגרים, סוסים וסייחים, עומדים כולם בשקט מופתי, ומבטם מופנה לאופק, אל הכיוון ממנו יגיעו הרוכבים. האווירה השקטה מחשמלת ומותחת.

מרחוק נראה גל אבק שהיתמר מפרסות הסוסים. הרוכב הראשון נראה פתאום לעין - רוכב על גב סוס חום ללא אוכף, לבוש בבגדים צבעוניים, בידו שוט ארוך, בו הוא מכה באחורי הסוס משני צידיו, ופניו מעוותות ממאמץ וקריאות הקרב החותכות את האוויר ומסעירות את הסוס הדוהר. כאשר הוא הגיע עם סוסו אל קו הגמר, נצמד אליו רוכב מבוגר עם לוח שנשא מספר, אשר ציין את מקומו בתחרות.

הקהל נשאר במקומו עד שאחרון הרוכבים הגיע, וכיבד את כולם. רוחם של הרוכבים האחרונים היתה מרוממת מהחוויה.

תחרות חץ וקשת: גליל לבד נפל קורבן

הקשת המונגולית קצרה (יחסית), ועשויה מקצת עץ וקרן (כי אין הרבה עצים במונגוליה), או מפיברגלס אלסטי. הקשת מכופפת בכיוון הפוך, דהיינו, כדי לקשור את המיתר מושכים את העץ לכיוון המנוגד לעיקול, ובכך יוצרים קשת דו-גיבעית. את החץ על המיתר אוחזים בכל כף היד (לעומת שתי אצבעות בקשת רגילה), והחיצים נורים למרחק רב יותר.

מגיל צעיר לומדים הילדים לצוד, להשתמש בחץ וקשת, להוכיח בגרות. בתחרות חץ וקשת יורים גברים חיצים מרצועת עור למרחק של כ-75 מטרים ונשים למרחק של 60 מטרים. המטרה אליה מכוונים הקשתים מורכבת מגלילי לבד נוקשה, המונחים על האדמה. המתחרים לבשו בגדים מסורתיים בוהקים, עמדו בקו הירי, וכל אחד בתורו ניסה להגיע לריכוז מושלם. כארבעה שופטים עמדו בעבר השני, מסביב למטרה, ונתנו הערכות לפגיעה בעזרת קריאות ותנועות ידיים.

60 מטר למטרה. נשים מתחרות בחץ וקשת

החגיגה מסביב

מאות נוודים הגיעו אל איזור התחרויות. כמעט הכל נייד במונגוליה - אנשים, בתים וגם מסעדות. על כרי העשב מסביב לאיצטדיון הוקמו מסעדות ניידות, אשר מכרו מטעמים מונגולים,

כגון חוּשוּר (כיסוני בשר מטוגנים), מרק אטריות עם בשר, ומיני עוגיות מטוגנות. משאיות, שהדופן הצדדית שלהם נפתחה, הפכו לדוכני בגדים, נעלים ועוד.

המסעדות בצֵצֵרְלֶג נסגרו בערב בשעה מוקדמת. התפריטים היו בשפה המונגולית, ולעיתים רחוקות מצאנו מישהו שיודע אנגלית שעזר לנו בבחירה. אחד מהם היה גַטוֹ (Gato). גַטוֹ הוא בנו של אחד המושלים לשעבר במקום. גַטוֹ לומד הנדסה אזרחית באנקרה שבטורקיה. הוא הגיע לחופשה במונגוליה וגם כדי לסייע לאביו, אף הוא מהנדס אזרחי, באחד הפרוייקטים שלו. גַטוֹ דיבר אנגלית טובה, והיה לבוש בבגדים מערביים אופנתיים.

• אפרת נקש היא מאמנת אישית וצלמת. לאתר צילום הטבע שלה