הניצחון של אני: שרדה השואה, מתה בהמתת חסד

זה יכול היה להיות סיפור של מישהי אחרת. נערה יהודייה באמסטרדם של מלחמת העולם השנייה, כלואה בעליית גג יחד עם בני משפחתה מאימת הנאצים. עבור אנה פרנק הסיפור נגמר בברגן בלזן, לשם הגיעה בעקבות הלשנת אחד השכנים. יומנה נותר כעדות לשנתיים במחבוא.

גם ילדותה המאושרת של אני כהן, באמסטרדם שלפני המלחמה, התחלפה בשלוש שנים קשות במחבוא בעליית גג. שנים ספורות הפרידו בין שתי הבנות. האחת כתבה יומן, השנייה ציירה. סופה יכול היה להיות בקלות זהה לשל אנה פרנק, אבל הגורל רצה אחרת. אני שרדה, המשיכה לחיות בהולנד והקימה משפחה.

יותר מ‭60-‬ שנה אחר כך ניהלה אני קלמן, לשעבר כהן, קרב גבורה בן חמש שנים. שנים שבהן חזרה להיות כלואה, לא בעליית הגג של ילדותה אלא בגופה, בתודעה נטולת שפה. לפני שבועות ספורים, בגיל ‭,86‬ היא זכתה להמתת חסד, ממש ביום שבו השתחררה נכדתה מהשירות הצבאי.

בעקבות מותה החליט בנה דב להביא את נושא המתות החסד למודעות גם בישראל. "זכותו של כל אדם למות בכבוד‭,"‬ הוא אומר, מחבק את המתנה שהעניקה אמו לנכדתה בישראל שעות לפני מותה: מהדורה ראשונה בהולנדית של יומנה של אנה פרנק מ‭.1947-‬ הרבה לפני שהפך לאחד מסמלי השואה המובהקים, היא רכשה את אחד העותקים הראשונים של הספר מתוך הזדהות, מתוך היכרות, מתוך כאב. זה יכול היה להיות הסיפור שלה.

בעליית הגג באמסטרדם 

חמש שנים נשאה אני קלמן את תוצאות השבץ המוחי שהפך אותה מאישה סוערת ופטפטנית, פעילה נמרצת בארגונים התנדבותיים, לנכה שנעזרת בהליכון. אבל לא ההליכון הוא זה שגרם לה לרצות למות. על השיתוק שבו לקתה אחרי האירוע התגברה. את יכולת הדיבור, לעומת זאת, איבדה לעולמים. היא הצליחה להגות רק את המילים כן ולא, ובליל הברות חסר פשר שלא איפשר לה לומר את המשפט שהחוק ההולנדי מחייב את המטופל לבטא כדי לאשר המתת חסד: "אני רוצה למות."‬ היא פסקה לקחת תרופות ורק הנהנה באישור, אומרת שוב ושוב, נחרצות: "יה, יה, יה‭,"‬ "כן" - כששאלו אותה אם רצונה למות.

אבל לממסד ההולנדי נחוצות היו המילים המפורשות, ומשפחתה של קלמן ניהלה מאבק ארוך כדי למלא את רצונה. ניצחונה, בסופו של דבר, הוא תקדים בהולנד, וכנראה גם בעולם: לראשונה הותרה המתת חסד של אדם שאינו חולה במחלה חשוכת מרפא אלא סובל מתוצאותיו המאוחרות של שבץ, מצב שניתן לחיות איתו גם שנים רבות, ומבלי שתידרש חתימתו של המבקש, שכן אני גם לא הייתה מסוגלת לחתום את שמה.

אני עם ילדי המשפחה שהסתירה אותה, 1944 (באדיבות גרדה קלמן-הרמנס)

כעת מארגן בנה דב, ‭,51‬ עצומה לשינוי החוק להמתת חסד גם בישראל. "בשבעה, בביתי בהוד השרון, הרגשתי כמה אני הולנדי‭,"‬ הוא אומר. "שם המתות החסד מקובלות. פה נתקלתי בהפתעה על זה שמותר לסיים את החיים מבחירה. מה, לא חייבים לסבול? רוב האנשים משמיעים את אותו פזמון: במצב דומה, גם אנחנו היינו רוצים. לכל אחד יש סיפורי סבל של סבא וסבתא, אמהות ואבות, שהיו מעדיפים למות בהמתת חסד. מילה עברית, חסד, שלא מצאתי באף שפה אחרת. בהולנד יש אמנם ממסד נוצרי דתי מאוד חזק, אבל האדם במרכז והוא רשאי לקבל החלטות. אף אחד לא יכול לעצור בעדו - לא ממסד, לא מפלגה, לא מוסדות דת‭."‬

כרבים מבני דורה, סיפורה של אני כהן-קלמן הוא סיפור גבורה. היא נולדה באמסטרדם ב‭,1924-‬ למשפחה יהודית בורגנית אמידה שהייתה מעורבת מאוד בחיי החברה הנוצרית, והייתה בת 16 כשהנאצים כבשו את הולנד. כשנתיים מאוחר יותר הגיעה ההודעה המצווה על היהודים להגיע למקומות האיסוף כדי לעלות על הרכבות. אבי המשפחה מקס שיחד את האנשים הנכונים והמשפחה הצליחה להימלט לעליית הגג שבה תסתתר בשלוש השנים הקרובות.

שלוש שנים שהתה משפחת כהן במחבוא - אבא, אמא, בת וסבתא. האחות הבכורה חמקה עם בעלה לשווייץ ועברה בה את כל שנות המלחמה. שלוש שנים של שיעמום ותחושת מחנק מהולים בפחד מתמשך. בביתו שומר היום דב את אחת העבודות של אמו, תחריט עץ שגולף בעזרת סכין גילוח ומציג רחוב הולנדי טיפוסי, מתנת יום הולדת 50 לאבא, ב‭12-‬ בדצמבר ‭.1943‬ פעם אחת בלבד, באביב ‭,1944‬ העיזה המשפחה לצאת אל החצר, לאור השמש.

לקראת סוף תקופת ההסתתרות חלתה אמה של אני מאוד, ורופא המחתרת קבע שכדי להצילה חייבים לאשפז אותה בבית החולים לפליטים הולנדים. אני הצעירה נשלחה לקורס אחיות כנוצרייה, ולאחר שהתקבלה לעבודה בבית החולים אירגנה מיטה לאם, מבלי שאיש ידע על מוצאה. באחד הצילומים היא נראית מחייכת בין משתפי פעולה נאצים - אישה מתולתלת, שתוויה יהודיים במפגיע, אבל היא משחקת את התפקיד באופן מעורר השתאות. "היא אולי לא גיבורה, וגם לא הציגה עצמה ככזו, אבל בזכותה סבתא שלי חיה עוד כמה שנים‭,"‬ אומר דב. "מאז למדתי על אמי שאין לה פחד מכלום: לא מאלוהים, לא מהנאצים, לא מהמוות‭."‬

באורח נס, שלא כמו מקום המחבוא של אנה פרנק, הדירה שמשפחת כהן הסתתרה בה לא התגלתה, אף ששכנה ממש מול מטה הגסטפו המקומי, והמשפחה ניצלה. לאחר המלחמה פגשה אני את היינס קלמן, שחקן תיאטרון ניצול שואה, והשניים נישאו. הם הקימו משפחה באמסטרדם ונולדו להם ארבעה בנים ושבעה נכדים. צעיר הבנים, דב, הוא היחיד שעלה לארץ. אני עבדה במפעל הפיס ההולנדי, אישה נמרצת, שנשמה תרבות והתנדבה בארגון תערוכות. "היא הייתה פטפטנית. ישבת לידה בשולחן החג והיא לא הפסיקה לדבר, על כל נושא שבעולם‭,"‬ נזכר בנה.

כלואה בגוף אילם 

אבל לפני חמש שנים הגיע האירוע המוחי. אני הפכה למשותקת ויכולת הדיבור ניטלה ממנה. "הגענו באותו היום לבית החולים, ובעיניים שלה ראו שהיא לא רוצה להמשיך‭,"‬ מספר דב. "אני מכיר אותה, זה היה מבט של 'סליחה שהגעתי למצב כזה‭.'‬ בבית שלה הייתה כמות תרופות שהייתה יכולה להרוג את כל אמסטרדם, ואני מאמין שאם הייתה יכולה ביום ההוא לבלוע אותן ולמות - היא הייתה עושה את זה‭."‬

הדבר שאימלל את אמו יותר מכל, הוא מסביר היום, הייתה האילמות שנגזרה עליה. "כשהיו בחירות בהולנד היא כעסה מאוד על כל מיני דעות שהשמיעו בנוכחותה והיא לא הייתה מסוגלת להתערב. היו לה דעות נחרצות בכל עניין, כולל בנושא המתות חסד. היא הסתובבה עם כרטיס בארנק שאומר שבבוא הזמן היא מסרבת להאריך את חייה באמצעים מלאכותיים, והייתה פעילה בארגון הולנדי להמתות חסד. גם אחותה חלתה בסרטן שנים קודם ובחרה בדרך דומה. היא תמיד הבהירה לנו: אם יקרה לי משהו, תנו לי ללכת‭."‬

בכל מפגש עם רופא אחרי השבץ, מספר דב, חזרה אני ביקשה בתנועות: תעזרו לי למות. אלא שהרופאה שטיפלה בה התעקשה להותיר אותה בחיים. "זה הרגע שאמא שלי נכנסה למחבוא השני בחייה. היא שוב הייתה כלואה, הפעם בתוך גוף, רואה בחוץ את החיים. רוצה לדבר - לא יכולה. רוצה להגיב - בלתי אפשרי. רוצה לשמוח עם השכנים על הולדת נכדיה - לא מצליחה. היא יצאה מהמלחמה עם לא מעט פגיעות פיזיות, וכל היום לקחה תרופות, אבל מרגע השבץ סירבה לקחת אותן".

בשנים האחרונות המלחמה העיקרית הייתה מול הממסד הרפואי. הרופאה שלה סברה שמדובר בדיכאון כתוצאה מהאירוע המוחי וסירבה להתייחס לדרישתה של אני למות. "בכל שיחה עם הרופאה שלה היא חזרה וביקשה למות, בתנועות גוף, במחוות ידיים, ושוב ושוב הרופאה סירבה לדרישה‭."‬ אבל לפני שלושה חודשים השתכנעה גם הרופאה. היא קראה לבניה של אני והודיעה שהחליטה לקבל את בקשת אמם. דב פרץ בבכי. "אחי כעס עליי שאני בוכה מול הרופאה‭,"‬ הוא נזכר. "אמא שלי קמה מהכיסא, וראית שאם היא הייתה יכולה - היא הייתה רוקדת. היא הייתה מאושרת‭."‬

השלב הבא היה פגישה עם פסיכיאטר שיאשר את הבקשה. אחרי מבחנים לא פשוטים שנמשכו כחודשיים ונועדו לבחון את צלילות הד- עת של אני ולוודא שהיא עקבית בבקשתה ומבינה במה מדובר, הגיעה החתימה המיוחלת.

העניינים הסתבכו מעט כשרופא חיצוני, שתפקידו לבדוק שההליך תקין מבחינה חוקית, סירב לחתום בשל חוסר יכולתה של אני לחתום על הבקשה למות, אלא רק להשיב בכן ולא. "בהולנד יש ועדה ציבורית אחרי המוות שבודקת שאישור הרופא נעשה בהתאם לחוק, ולא - רישיונו יאבד‭,"‬ מסביר דב. בסופו של דבר נמצא רופא שהסכים לחתום.

דב ביקש לא לדעת את מועד ההמתה ולא להיות נוכח בה. "היה לי קשה‭,"‬ הוא אומר בפשטות. "אבל אחי ביקש ממני לבוא ובדיעבד אני כל כך שמח על כך, כי ראיתי את האצילות של אמי‭."‬ אז מה עושים ביום האחרון עם אמא?

"כל ילד בתורו נפרד ממנה". דב קלמן (צילום: צביקה טישלר)

"זו באמת הייתה שאלה לא קלה. אמא שלי לא בכתה עד הרגע האחרון. חשבתי באווירה ישראלית לעשות על האש, או לעלות איתה לקבר של אבא. בסוף הכנו לה דיסק עם השיר שביקשה לשמוע בהלווייתה, 'איי דיד איט מיי וויי‭,'‬ ויצאנו בצהריים למסעדה, כאילו אין מחר. היא חייכה ונהנתה כמו שמזמן לא ראינו אותה נהנית. רצינו להמשיך משם כמתוכנן לאחד הילדים, אבל היא רצתה הביתה, לבית האבות, לשגרה, לארוחת ערב בחמש עם הזקנים כמו בכל יום. תפסנו מונית עם נהג מרוקאי צעיר, ואמא שלי ישבה מקדימה והם התיידדו. הנהג הצביע על בית ספר ואמר שהוא למד בו, ואמא התרגשה מאוד והסבירה בתנועות שגם היא למדה שם.

"מתישהו היא ביקשה לפנות שמאלה. אמרתי לה שזה לא זמן לטייל, אבל היא התעקשה והובילה אותנו בסמטאות שגם הנהג לא הכיר, ופתאום מצאנו עצמנו בבית האבות. זה מעיד על צלילותה. היא הייתה כל כך גאה בעצמה. הנהג נישק אותה בהתלהבות, בלי לדעת שזה יומה האחרון. באותו הערב היא התקשרה לבני בישראל להיפרד ממנו‭."‬

לא מוות פרטי 

למחרת, יום המוות, ירד בהולנד גשם זלעפות של אוגוסט. בתשע בבוקר, כשהגיעו לבית האבות, חיכתה להם האם מגונדרת, בתספורת חדשה. "מצאנו אותה אוכלת ארוחת בוקר כרגיל, נינוחה ורגועה. האחות הגיעה, והיא עקבה אחריה בעיון בזמן שהיא חיברה לה עירוי. האחות שאלה אם היא לא מתחרטת ואמא ענתה: לא‭."‬

שעת ההמתה נקבעה ל‭11-‬ בבוקר. בשעתיים שנותרו ישבו בני המשפחה יחד סביב אלבומי תמונות משפחתיים. האם חייכה ולא הזילה דמעה, עד שראתה את תמונת בתו של דב, נויה, נכדתה שנפטרה בגיל חמש מבעיית לב. השניים פרצו בבכי, "פעם יחידה שהיא בכתה איתי‭."‬ אחר כך הקריאו מכתבי פרידה שכתבו הנכדים. בתו החיילת של דב כתבה לסבתה שתמיד תישא איתה את ה"מדים" שהורישה לה, ושלימדו אותה אומץ וענווה מהם.

רבע ל‭.11-‬ "כל ילד בתורו נפרד ממנה, ואני לקחתי לה את היד ואמרתי לה: "את הגיבורה הפרטית שלי‭."‬ הדקות נקפו לאט. חמישה ל‭,11-‬ אני התבוננה בשעון העתיק שבחדר בחוסר סבלנות. ב‭11:00-‬ בדיוק נכנסו לחדר רופאה ואחות שנשאה מזוודת עץ קטנה. זו הייתה המתת החסד הראשונה שהרופאה ביצעה, ואני החזיקה בידה וחיזקה אותה. הוזרקה תמיסת מלח ולאחריה חומר הרדמה. אני התבוננה בבניה ודמעה זלגה מעינה. דב חבש כיפה וקרא קריאת שמע, ועוד לפני הזרקת החומר הממית אני קלמן איבדה את ההכרה. "יצאה מהפה שלה נשיפה אדירה, האוויר והנשמה‭,"‬ אומר דב. ראשה נטה ימינה על הכרית ותוך דקה נקבע מותה.

"הגבורה של אמא שלי היא בחוסר הפחד וברצון ללכת עד הסוף עם האמת שלה‭,"‬ הוא מסביר, כשאני שואל למה בחר להביא את הסיפור בפני הציבור בישראל‭".‬אותו אומץ שהיה לה במחבוא, הכריח אותה גם לנהל את הקרב האחרון של חייה. היא לא הייתה מוכנה לחיות מתחת לכבודה. אני רואה בזה את הצוואה האחרונה של אמא. המוות שלה לא היה אקט ששייך לעולמי הפרטי בלבד. היא הצהירה משהו שרלוונטי לכל אחד מאיתנו - לכולנו יש זכות למות בכבוד, בחסד‭."‬

לכן, הוא מסביר, הוא מתכוון לצאת למאבק ציבורי, "שאולי יהפוך את החקיקה מתקופת ימי הביניים בישראל לחקיקה מתקדמת כזו שבהולנד. כל אדם שמגיע לנקודה הזו בחיים רשאי ללכת, נקודה. בעיניי לכפות על אדם לחיות בניגוד לרצונו במצב הזה, זה הרבה יותר אכזרי מהזריקה שאמא שלי קיבלה ושגאלה אותה מייסוריה‭."‬

כך נראה החוק הישראלי / בעז אוקון  

בישראל מוסדרת שאלת הפסקת הטיפול הרפואי ב"חוק החולה הנוטה למות‭."‬ החוק נפתח בהצהרה לפיה מטרתו להסדיר את הטיפול הרפואי בחולים כאלה, "תוך איזון ראוי בין ערך קדושת החיים לבין ערך אוטונומיית הרצון של האדם והחשיבות של איכות החיים‭,"‬ על פי ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הערכים היהודיים באים לביטוי בקביעת החוק לפיה כל אדם "רוצה להוסיף לחיות,

אלא אם כן הוכח אחרת‭."‬ בנוסף, החוק מצמצם את האפשרות להפסיק את הטיפול הרפואי, והיא קיימת רק ביחס למטופל שרופא אחראי קבע לגביו שהוא "חולה הנוטה למות‭,"‬ כלומר שסובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, גם עם טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים. במקרה כזה, אם החולה עדיין צלול, יש לכבד את רצונו ולהימנע מטיפול רפואי בו, בתנאי שהודיע במפורש שהוא אינו רוצה שחייו יוארכו. אם החולה אינו צלול יכולה ההחלטה להתקבל על פי הנחיות מקדימות שנתן על ידי מיופה כוחו - אם יש כזה, או על ידי אדם בעל קרבה משפחתית או רגשית.

החוק מדגיש כי בכל מקרה לא ניתן לבצע, אפילו לבקשת המטופל, פעולה המכוונת להמית או שיש בה סיוע להתאבדות, גם אם היא נעשית מתוך חסד או חמלה. החוק קובע הסדרים מפורטים המאפשרים לאדם, גם בהיותו בריא, לתת מראש הוראות בנוגע לטיפול הרפואי בו במקרה שמצבו הרפואי יורע, ולא יהיה ביכולתו להנחות את הרופאים כיצד לטפל בו. הטפסים הנוגעים לכך זמינים ומצורפים כנספחים לחוק, אבל מילוים מכביד למדי.