קול טהרן זה לא כאן

האם באמת ממעטת התקשורת הישראלית לדווח על המתרחש בעולם היהדות, או שמא ידידיה מאיר משמיע טרוניה שמקומה בעבר הרחוק, עת כל העיתונות המוקצית הזאת היתה גם שמאלנית, גם עוכרת ישראל וגם משופעת במתכונים טרפים לגמרי, רצוי בערב יום הכיפורים?

על פניה, הרשימה של מאיר ב-ynet אכן מעוררת דאגה. ענייניהם של החרדים והדתיים מוצגים בתקשורת בעיקר כפיקנטריה פלילית, הוא קובל, ומיצר על כך שכל הפגנה חרדית וכל התגודדות סביב אם מרעיבה זוכים לכותרות, כאילו שהוא עצמו אינו יודע כי זה טיבה של תקשורת – היא מחפשת את החריג והסנסציוני, אבל כשמעורבים חרדים, בני המחנה הטוען למוסריות עליונה, להליכה בדרך ישרה ולמידות טובות – תמיד רצוי לחשוף ת האיוולת שבטענה הזאת. ריבוי האזכורים למעשים פליליים ולא-נחמדים של המחנה החרדי בתקשורת מקורו בדיוק בעמדה המוסרית השקרית שהמחנה הזה מתעטף בה.

אבל העובדה שהמתפללים, המתחזקים והחוזרים מתרבים כל כך, אומר עוד מאיר, איננה מוזכרת כמעט, או שאינה מדווחת בעוצמה היאה לעניינים ממין זה. לעומת זאת, מספרם העולה של המטיילים בחג מוזכר תמיד, הוא קובל. ובכן, לו היו לתנועת ההתחזקות והחזרה דוברים רהוטים שמשגרים פקסים מלאים בנתונים למערכת, ודאי היינו שומעים שהמוני בית ישראל חזרו זה עתה מבית הכנסת והם ישובים בצד נוגה הצחצחות של מרק העוף. היו פעם דברים כאלה, בעת שהתקשורת המקומית היתה ממלכתית ומונוליטית וממש אהבה לקרוא לקהלה "המוני בית ישראל".

אבל צאו וראו מה היא כן עושה בימינו, ממעמקי חילוניותה: היא נוסעת מדי שנה לאומן ומדווחת על ההשתטחות ההמונית, והיא נוסעת למירון ומדווחת על ההילולה, והיא מקפידה ליצור רובריקה קטנה למועדי הדלקת נרות, והיא נוכחת בחתונות של ניני-אדמו"רים מכל החסידויות, והיא עטה בשמחה על בשורות של תעסוקה חדשה לחרדים ומיזמים לגיוסם לצבא ומעשי גבורה שלהם ב"עופרת יצוקה", כולל הטענה – שלא היתה מופיעה בכלי תקשורת מערבי רציני – שחיילים חוו התגלות של רחל אמנו.

והיא מקדישה אינספור מלים לחגי ישראל ומועדיו, ויוצאת בפרוייקטים מיוחדים שמנסים לחבר את מסורת החג לתרבות הישראלית החילונית, ומגייסת את מיטב כותביה לתהייה בשאלות של אמונה ומסורת, ומחפשת בייאוש מסוים, שנה אחר שנה, עוד ועוד מתכונים שיש בהם דבש, תפוח ודג. רצוי בקרה אחת, שודאי מסמלת את אחדות ישראל או משהו כזה. הקפות ומחירי אתרוגים, כפרות ואופנה לחג השבועות, מדורות ומצות, נרות וסופגניות – כל אלה נוכחים במחזוריות קבועה שאין עליה עוררין, והם יושבים לצד המוני וידויי-התחזקות של סלבריטאים שגילו את האור ועשו מזה תקליטור.

לפני שני עשורים בערך הבינה התקשורת שעליה למנות כתבים מיוחדים לענייני דתיים וחרדים, כאשר הללו לא תמיד נגישים, נהירים ומשתפים פעולה עם כל גורם תקשורתי ללא תיווך. יחד עם המהלך הזה, הגיעו אל מעוז

החילוניות בעלי טור דתיים – תחילה כדוס-מחמד של המערכת, אחר כך בהבנה שקהלם גדול וכתיבתם נחוצה.

לפני עשור בערך הבינה התקשורת האינטרנטית שדיונים בענייני יהדות מעניינים פלח גדול של קהל שיש לרצותו. בין לבין, חילונים גמורים יכולים לקרוא, לשמוע ולראות לא רק את המתרחש סביב עימותי שעון הקיץ, אלא עוד ועוד ייצוגים של העולם הדתי בכלי התקשורת החביב עליהם: פסקי הלכה חיוניים וביזאריים כאחד, חדשות מהנעשה ב-ד' אמותיהן של נשים חרדיות שמחוללות מהפכה שקטה בעולמן, סדרות דרמה כמו "סרוגים" ו"מרחק נגיעה" ו"מעורב ירושלמי" שכבר יצרו שילובים אורגניים כמעט בין העולמות. הטרנד רק הולך ומתעצם בשנים האחרונות.

התוצאה המצטברת היא, שבישראל פועלת תקשורת חילונית שעוסקת בשאלות של דת יותר מכל תקשורת מערבית אחרת, אפילו במדינות קתוליות מובהקות. ייתכן מאוד שבאיראן, סעודיה ופקיסטן חיי הדת נוכחים במידה גדולה יותר בגופים המשדרים והכותבים, אבל נדמה לי שאפילו ידידיה מאיר לא היה מוכן לתג המחיר של בולטות שכזו: היעדר מוחלט של חופש עיתונות. וזה בדיוק מה שיקרה כשהכותרת הראשית בעיתון יומי בישראל תתאים תמיד למשאלת הלב הדתית.