שתי ציפורים במכה

דרור דניאל נולד ב-1957. ב-1986 זכה בפרס ניומן לביכורי יצירה על ספר שיריו "מעשה ריחיים". ב-2000 זכה סיפורו "הקיכלי" בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". ב-2003, ערב פסח, הלך לעולמו בעקבות מחלה חשוכת מרפא, שתקפה אותו באמצע שנות ה-30 לחייו.

דרור דניאל (צילום: ארכיון משפחתי)

עם מותו, הוצאת הספרים בה היה עתיד לראות אור ספרו ביטלה את העסקה. שבע שנים לאחר מכן, המתרגמת והמשוררת טל ניצן, הביאה לדפוס את שתי הנובלות שכתב במסגרת סדרת "מקומי" בהוצאת כרמל.

לרוב, פרטים ביוגרפים כגון אלו מהווים נקודות ציון יבשות הנוגעות לחייו של האמן; מעין סקירה מרפרפת שכל תפקידה הוא למלא את רצון הקוראים לחוש כי הם מכירים מעט את הסופר אך המקרה של דניאל שונה: משזכה בתחרות הסיפור הקצר שמו הלך לפניו כמי שנושא עמו בשורה ספרותית נדירה באיכויותיה. בשורה זו, אף-על-פי שהיא מוצגת כעת לראווה בספר "מלך הציפורים", נקטעה באיבה עם מותו הטרגי.

תחושת ההחמצה היא ככל הנראה התחושה החזקה ביותר שספר זה מעביר – לא רק מבחינת תוכנו, כי אם בהילה העוטפת אותו, בסיפור הפרטי של המחבר, ובדבריה של טל ניצן, שאף הוסיפה אחרית-דבר אינפורמטיבית לשתי הנובלות. רולאן בארת טען למותו של המחבר, אך באופן פרדוקסלי, אצל דניאל, מותו הממשי של מחבר הספר דווקא מנכיח את קיומו.

הביוגרפיה של דניאל אינה מופיעה רק כהערת שוליים, היא גם אינה תכסיס יח"צני שמטרתו לעורר חמלה אצל הקהל. בראש ובראשונה היא המערה בה הוא כורה את החומרים לסיפוריו. הנובלה הראשונה בספר, "עולם הרוחות של שמעון מאגוס", מבוססת על ילדותו של דניאל בירושלים ואילו את הנובלה "מלך הציפורים" ניתן לקרוא כמעין גרסה פרטית למכתב המפורסם שכתב פרנץ קפקא לאביו, שכן היא מציגה מעין חשבון נפש כפול העומד על דמותו המסוכסכת של אב "מייסר ומיוסר".

הייסורים היו מנת חלקו של דניאל מילדותו ועד מותו. הם אופפים את כתיבתו ואף מכוונים אותה. "עולם הרוחות של שמעון מאגוס", הנובלה החזקה מבין השתיים, נפתחת באירוע מכונן הנובע מייסוריה של אם, אשר עתיד להוביל לשנים רבות של ייסורים: "לפתע מבחין אני בנוכחותה של אמי, מבטה מאוים, עיניה מטורפות, והיא מביטה חליפות על חלון המרפסת ועלי. מפעפע ממנה כעס כבוש, וידיה רוחשות רע..."

בפסקה הבאה, ללא מרווח נשימה, כתוב: "נמסרתי לטיפולה של משפחה אומנת." דניאל אינו משרטט גרף פסיכולוגי או התנהגותי, הוא מתעניין בהתרחשות, במצב עצמו. רגע אחד הוא ילד בן שלוש שמשחק במרפסת אמו, וברגע שלאחר-מכן הוא נמסר למשפחה אומנת משום שהוריו לא יכלו לטפל בו.

טראנס לתוך הילדות

זוהי הביוגרפיה שלו וזהו הסיפור. אף-על-פי שנקודת המבט היא של אדם בוגר המנסה להשליט סדר בתודעתו הפזורה והמעומעמת, הוא כמו נכנס לטראנס ולובש את דמות הילד שהיה פעם, ודרכה הוא כותב את העולם המיוסר, הן הפנימי והן הממשי.

שילוב נקודות המבט הללו – של הבוגר והילד – נשען על סגנון מובהק, פיוטי מאוד, השואב מן המקורות הנוצריים והיהודיים ובעברית עשירה, עמוסה בדימויים יפים ומוזיקליות. אולם הכוח האמיתי הוא כאמור בשילוב – דניאל יכול לכתוב גבוהה-גבוהה, אך עדיין ליצור אמינות ורגש דרך דמותו של הילד מבלי שהדבר ייתפס כסתירה.

היכולת הכבירה למזג בין עולמות באה לידי ביטוי גם בתיאורים ארציים מאוד, גופניים או חומריים, אליהם חודרת לפתע תודעתו הלירית של המבוגר ויוצרת הרמוניה דווקא מתוך הפער הסגנוני. כך למשל: "לילדים הזרים בלבד, כמדומני, היתה מבשלת כפות רגליים של תרנגולות שקיבלה חינם מן הקצב. מעט הבשר או הסחוס היה ממוקד במרכז החלק הפנימי של הכף, והשאר – עצם צהובה. כביכול כלאה את התקווה בתוך סיריה. למישו, בעלה, היתה מבשלת לשון פרה או כבש".

אך לא רק נקודות המבט מתמזגות בכתיבתו של דניאל; הכוח המניע של הנובלות הוא השילוב המופתי בין הגלוי והנסתר ועל-כן יש לקרוא אותן בקפידה ובאיטיות, לא רק מכיוון שכמעט בכל פסקה ישנה פנינה סגנונית או תיאור יפהפה או מרגש עד דמעות, אלא משום שבין השורות מסתתר עולם שלם המורכב מאותה תחושת החמצה אדירה.

כשדניאל כותב על הבישולים של פורטונה הר-זהב מרובת הילדים, שהיתה אומנה לילדים שאינם שלה בתמורה למעט כסף, הוא כותב על בדידותו; כשהוא מגולל את שיחתה עם אמו שבאה לבקרו, הוא כותב על למעשה על חוסר השייכות, על הייסורים שבתלישות. וכך הלאה. הטקסט מרובה שכבות, ועל-מנת להפיק ממנו את מלוא עוצמתו, יש לקלפו עד שמגיעים לגרעין הקשה השופך אור על היצירה כולה.

הקסם שמתחת לעצב

באופן מפתיע, הגרעין הוא לא הייסורים וגם לא הנפש המסוכסכת המתקיימת בכל אחת מהדמויות שבנובלות. לדעתי, הגרעין שממנו צומחת היצירה הוא ראיית הטוב. "מלך הציפורים" הוא ספר עצוב, והעצבות מועצמת על-ידי כתיבתו הלירית של דניאל. אולם מתחת לייסורים והעצב תמיד מסתתר איזשהו קסם, שבריר אור שגובר על כל אפלה. כך, אומרים המקורבים לו, היה דניאל בחייו, וכך גם בכתיבתו.

בקטע החותם את הנובלה "מלך הציפורים" עומד הדובר המבוגר מול מצבת אביו שמת כשעוד היה נער; הוא כבד ראייה, מעט משערותיו נותרו לו והוא זקן כפי שמעולם לא חשב שיהיה. ובכל-זאת, אף-על-פי שאותות הזמן מאיימים וסוגרים עליו, הוא כותב: "גם אם העולם הזה כולו לילה, הודה כי לילה קסום הוא. וכשאתה מהלך בגיא צלמוות מתפחד מן החשיכה דמֵה בדעתך נאות דשא ותכלת מנוחות בתחנה הבאה".

הזהו אופטימיזם ריק מתוכן, תמימות, שכנוע עצמי? אני מאמין שלא. אחרי כל הייסורים והתלאות עדיין נשמר אותו

גרעין קשה של ראיית הטוב, רק שכעת, כשהסוף המוחלט קרב, הטוב פורץ מבין השורות במלא תפארתו. יש עצב, זה נכון. החיים הם עצובים, אבל הם גם מדהימים ומרגשים וקסומים – וזוהי, כמדומני, צוואתו של דניאל והמסר שביקש להעביר.

התיקון העצמי שעשה באמצעות הכתיבה הוא התיקון של כולנו, וכתיבתו אכן שולחת אור יקרות, בסגנונה המוקפד, עז המבע והייחודי, כמנותקת לחלוטין מהספרות הנכתבת כיום. אך זה אינו מפתיע, מכיוון שזהו ספר המדבר על ניתוק, שהווייתו היא תחושת הנתק מן העולם. וכפי שדניאל מצליח באמצעות הפרוזה הלירית לנתק עצמו מהכותבים הישראלים בדורו, כך הוא גם מצליח לחפור לעומק באותה חווית נתק הרסנית של ילדותו, ולכרות ממנה לא רק את הפחם אלא גם את הזהב.