מי נאבק בתרבות הפונדמנטליזם?

"עיקר הקרב הוא על התודעה: קרב על נפש הדתיים האדוקים הפשוטים שלא רואים בדתיותם עניין פוליטי אלא אישי או קהילתי. את קהל היעד הזה מנסים הקיצוניים להפוך מקהל דתי פשוט לקבוצה פוליטית המגוייסת למטרתה האקטיבית של הקיצוניות הדתית - להכתיב את אופי החברה בכללותה, גם אם זה בכוח". קריאה לסדר מלווה בקריינות עבור עיוורים וכבדי ראייה

יריב מוהרפורסם: 15.09.10 , 14:50

הפולמוסים האחרונים סביב שריפת ספרי הקוראן ביום הזיכרון ל-09/11 מעלים שוב את נושא הפחד מהתפשטות תרבות הפונדמנטליזם והטרור ומהתנגשות בין-דתית. הטרארם הבינלאומי הזה נפיץ במיוחד בישראל, מדינה שרגשות דתיים בווליום גבוה משחקים תפקיד חשוב מאוד בפוליטיקה הפנימית והבינלאומית שלה. אנשים מבינים כי הסכנה גדולה אך העשייה מול האיום מעטה. שהרי ישראל יודעת איכשהו לטפל צבאית בטרור, אבל לא בתרבות שמולידה אותו. מאידך יש מי שפועלים בריק שנוצר: ארגוני החברה האזרחית בישראל הם חוד החנית במאבק בקיצוניות הדתית בקרב מוסלמים ויהודים.

קריינות הכתבה עבור עיוורים וכבדי ראייה מאת שלומית שרביט

קשה להגזים בגודלה של הסכנה הנובעת מתרבות הראדקליות הדתית. זה נכון ביחס לעולם בכלל ולאזורינו ביתר שאת. פונדמנטליסטים בהשראת האיסלם הקיצוני מונעים משנאה ושאיפות לאימפריאליזם דתי. הם יוצרים תרבות מפלצתית בכל מקום בו הם דומיננטיים ופוגעים במוסלמים ובבני דתות אחרות. פונדמנטליסטים יהודיים המונעים מהלכות הגורסות שללא-יהודי אין נשמה אנושית (הרב קוק), מהווים גירסה דומה למדיי של המפלצתיות הזו מהכיוון היהודי. שני זרמים אלו מתחזקים בישראל וסביבתה, כמו גם בשטחים שבשליטתה. האנושיות תובעת להזדעזע מהם.

הפונדמנטליזם האיסלמי מציב לחברה בישראל איום אסטרטגי מבחוץ ומבפנים. הפונדמנטליזם היהודי מציב איום בעיקר מבפנים. אבל ככלים שלובים הם עוזרים אחד לשני בהזנת שינאה, גיוס פעילים חדשים, והנעת תומכים פאסיביים להפוך לחורשי-רע אקטיביים. עיקר הקרב פה הוא על התודעה: קרב על נפש הדתיים האדוקים הפשוטים שלא רואים בדתיותם עניין פוליטי אלא אישי או קהילתי. את קהל היעד הזה מנסים הקיצוניים להפוך מקהל דתי פשוט לקבוצה פוליטית המגוייסת למטרתה האקטיבית של הקיצוניות הדתית - להכתיב את אופי החברה בכללותה, גם אם זה בכוח.

מכיוון שבהלכות של שתי הדתות – היהדות והאיסלם – ניתן למצוא מוטיבים לא סובלניים רבים, הרי שקיימת חשיבות מכרעת לפרשנויות הלכתיות פלורליסטיות ומתקדמות. ארגוני החברה האזרחית נאבקים כך, בצורה החכמה והמדוייקת ביותר, בקיצוניות הדתית: הם מציעים לה חלופה רוחנית, תרבותית, תיאולוגית ומוסרית. לכן ארגון "ניסאא ואאפק" (נשים ואופקים), מקדם קריאה פמיניסטית-פלורליסטית של ההלכה המוסלמית ופועל מתוכה. פעולה דומה למדיי במיגזר הדתי היהודי עושה ארגון "קולך".

שני הארגונים מתפקדים כזרזים של שינויי חברתי בחברות פטריאכליות. הרעיון הוא שכשהיחסים בתוך המשפחה הופכים שיוויוניים יותר, כך קל לאנשים לאמץ רעיונות שיוויוניים ופלורליסטים גם ביחס לחברה הכללית – השינוי מתחיל במשפחה. חוקרי חברה, כמו הבלשן הפוליטי ג'ורג' לייקוף, הראו זה מכבר כיצד שינויים כאלו מהווים בסיס לקידום כל אג'נדה מתקדמת ושיוויונית. זה עובד גם להפך: תרבות דתית דכאנית-קיצונית תתקשה לשגשג כשהמודל הבסיסי בחברה, המודל המשפחתי, הוא פתוח ושיוויוני.

ארגונים נוספים פועלים על מנת לקדם צורות של התנגדות ישירה לפונדמנטליזם ויצירת שיח של דו-קיום בין-דתי. כך עושה למשל הפעילה החברתית המוסלמית אמנה כנאענה, שהנהיגה בעת "עופרת יצוקה" מסורת של מחאה אזרחית משותפת ליהודים וערבים, כשאת טיעוניה היא שואבת מעולם ערכים איסלמי-דתי-פמיניסטי, המתנגד לחמאס. כל זאת מבלי לדבר על ארגוני החברה האזרחית החילונית במיגזר הערבי וארגונים פלורליסטיים במיגזר הדתי-יהודי.

צמחיתם של כוחות אלו מראה על שינוי במפת השותפויות: לכשירדו הרגשות הקשים בין העמים הנובעים מהסכסוך נגלה שמוסלמים פלורליסטים, חילונים ערבים ויהודים רבים נמצאים באותו מחנה ומפחדים מאותו איום – הקיצוניות הדתית, הכוחנית, השוביניסטית והאלימה. כל אלו בני ברית טבעיים במאבק על המחר. כל אלו יראו בהתחזקות החמאס, הכהאניזם וחיזבאללה סיוט.