חבל שהם חזרו מוושינגטון

הגישה ה"קמצנית" בשחרור פרטים על המו"מ שהתנהל אתמול בשארם א-שייח מקשה כמובן להבין האם התביעה האמריקנית מהצדדים "לשדר אופטימיות", משקפת באמת התנהלות חיובית בשיח המדיני, או - מה שנראה סביר יותר - נועדה בעצם להסתיר את המתחים לנוכח התקרבות תום מועד הקפאת הבנייה בגדה ובעיות המהות האחרות שעל הפרק.

המשך סבב השיחות, ו"שיחת המנהיגים ההיסטורית" הצפויה היום בירושלים, הם סדר יום שנקבע ודאי לא מעט תחת לחציה של מזכירת המדינה קלינטון, כחלק מהניסיון האמריקני - המוכתב על ידי הנשיא אובמה - לא לתת לרך שזה עתה נולד לגווע. אך בעניין שביר זה, יכול הממשל בוושינגטון להאשים רק את עצמו, כיוון שהיה בידיו כנראה להשפיע על התפתחות המשא-ומתן באופן הרבה יותר משמעותי ומבטיח.

שורש הרע טמון בפסגת וושינגטון בתחילת החודש, שדווקא הצלחותיה והאופטימיות הרבה ששודרה בסיומה על ידי המנהיגים המזרח-תיכוניים, מדגישים את כשלונה הגדול: אי חיזוי הצלחתה על ידי הממשל.

במילים אחרות: לנוכח מצבו הפוליטי המידרדר, הנשיא אובמה פשוט חיפש הישג מדיני בזירה הבינלאומית לקראת הבחירות לקונגרס בנובמבר, והסתפק בעצם הנעתם המחודשת של השיחות בנוכחות קברניטי ישראל, הפלסטינים, מצרים וירדן, שסיפקו לו את ה"פוטו אופורטיוניטי" הנדרש.

קשה שלא להשתחרר מהרושם שבמערכת הממסדית שלו (המועצה לביטחון לאומי, מחלקת המדינה וגופי המודיעין העוסקים בהערכה מדינית), איש כלל לא העלה בדעתו שהצדדים בשלים לעשות דרך ארוכה יותר, מאשר "סתם" לחדש חגיגית את השיחות.

עדות למה שמסתמן כהפתעה בצד האמריקני מהקצב החיובי של התפתחות הדברים אז, ניתן היה למצוא בהחלטת הנשיא אובמה, מיד אחרי הפסגה, לשלוח את המזכירה קלינטון להשתתף בהמשך הדיונים במזרח התיכון, וגם בדברי אובמה במסיבת עיתונאים ביום שישי האחרון, בתגובה לשאלת עיתונאית ישראלית: "עבאס ונתניהו הגיעו במטרה, ברצינות ובלבביות, אשר - בכל הכנות - גברו על ציפיות רבות של האנשים (כאן)".

לו העריכו גורמי הממשל נכונה את בשלות הצדדים להתקדם (ולא כל שכן את תמיכתה החיובית, המופגנת והמפתיעה של הנהגת הליגה הערבית, כמו גם את עוז הרוח הפלסטיני הנדיר, שהתבטא בנכונות להתמודד הצהרתית עם המתנגדים בעולם האיסלאמי, כולל אחמדינג'אד), ייתכן שהיו צריכים לתכנן מראש את התנהלות הדברים באופן שונה לגמרי: להזמין את נתניהו ואבו מאזן, כמו גם את מובארק ועבדאללה (ואולי גם מנהיגים ערבים בולטים נוספים), לפסגת קברניטים מתמשכת (כן, במודל "קמפ דייוויד"), עד שיגיעו להסכמות בכל נושאי היסוד וייצא "עשן לבן" (כמובן - תוך התחשבות בחגי ומועדי הצדדים).

אובמה - שההתנהלות הזו לא תורמת לדימויו כמנהיג כריזמטי - כשל פעם נוספת, כשלא העז לנסות (בזמן אמיתי, משנוכח בהשגת הצלחה מרובה מהמצופה), למנוע את חזרתם לארצות המוצא ולהותירם בוושינגטון למושב של שיח מנהיגים מתמשך.

אפשר כמובן לפטור גישה זו תחת אמירה שממשל אובמה כן העריך נכונה את המצב, אך החליט שלא לקחת סיכון ולהיכשל במקום שבו קודמיו לא הצליחו. ייתכן שראה צורך חיוני בהישג טקטי מיידי, בעוד שההיבט האסטרטגי (ניסיון להגיע להסדר סופי) נתפס כמאיים ליצור לו סיכון פוליטי גדול. אפשר כמובן גם לנפנף זאת בטענה שלמרות בשלות הצדדים, הם לא היו נכונים לקחת את הסיכון בכניסה לדיאלוג שמחייב הגעה להסדר סופי.

אבל אי אפשר להתעלם מהאמת הכואבת: הבעיות שעל הפרק מוכרות לכל, ופתרונן - בידי המנהיגים בלבד. התקדמות בשיח מנהיגים מחייבת חשאיות, ששימורה אפשרי רק בתנאי בידוד.

את אלה, פסגה מתמשכת בוושינגטון יכולה היתה לספק.

מנגד, חוסר המנהיגות האמריקנית והחזרת המשא-ומתן למזרח התיכון היא - כפי שכבר למדנו - מתכון כמעט בטוח לכישלון. עוצמת והשפעת הכוחות המתנגדים בשטח תהיה כאן לאין שיעור גדולה יותר, בעוד שיכולת ההשפעה והאכיפה האמריקנית תקטן.

ועוד רכיב ש"פוספס": לו שכנע אז אובמה בצורך בפסגה מתמשכת, לא היתה כל בעיה לעבור בשקט את תאריך היעד של סיום הקפאת הבנייה. שהרי כינוס כזה, לו התקיים, היה, ללא ספק, סיבה מספיק טובה לדחות את המועד הזה.