ח"כ כי יחטא
ראש הממשלה קרא שלא להטיל קלון על ח"כ הנגבי "בגלל חשיבותו לפוליטיקה הישראלית", עורכי דינו טענו כי נהג לפי נורמה מקובלת. הרב שרלו בוחן את הסוגייה האתית, וגם: האם שערי התשובה ננעלו בפני הנגבי?
כיצד מתיישבים המכתבים לבית המשפט בעניין השר צחי הנגבי עם העיקרון המוסרי הבסיסי של שוויון בפני החוק, ועם הדברים המפורשים בתורה "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן" ? אני מבקש להדגיש כי השאלה המועלית כאן אינה נוגעת לשר צחי הנגבי האיש ולפרטי הפרשה, אלא לטיב הטיעונים האתיים עצמם.
הבה נזכיר לעצמנו את העובדות: שר בישראל ודמות מרכזית בו הורשעה במתן עדות שקר בבית משפט. לפיכך, הבקשה שלא להטיל עליו קלון צריכה להתמודד בראש ובראשונה עם השאלה הערכית והמוסרית האם ראוי כי עדות שקר לא תיחשב כקלון?
כפי שפורסם, שני נימוקים היו בפי המבקשים שלא להטיל קלון. הטיעון הראשון הוא חשיבותו של השר צחי הנגבי לפוליטיקה הישראלית, לעתיד המנהיגות, ולחברה בישראל. טיעון זה מוטב היה שלא ייאמר כלל, ואין הוא קביל מבחינה אתית והלכתית כאחד. גם אם נניח שאכן תרומתו העתידית הפוטנציאלית של השר הנגבי לא תסולא בפז - הלוא זו משמעותו של המוסר ושל האתיקה: אנו משלמים מחיר יקר מכוח העובדה שאנו שואלים את עצמנו לא רק "מה אפשרי" ו"מה כדאי", אלא גם "מה ראוי". קבלת טיעון זה משמעותה דחיית חובת אמירת האמת והשוויון במשפט מפני האינטרסים התועלתיים של החברה. זוהי בדיוק עמדה המנוגדת לעקרונות המוסר האתיקה וההלכה. בצדק טיעון זה לא התקבל על ידי הרמטכ"ל כאשר קצינים בכירים ומוכשרים חטאו באותו חטא, וכיצד אפוא ניתן לקבלו כאשר מדובר באדם המתעתד להיות שר בכיר ? מה יהיה מעמדה של חובת אמירת האמת אם הפרתה לא תיחשב כקלון?
הנימוק השני היה שזו הייתה התנהגות לפי נורמה מקובלת, טעות בשעת הדחק, ויש להתייחס בסלחנות למעשים חמורים שנעשים בעבר. גם טיעון זה מקעקע את כל יסוד הדין. יש מקום לרחמים ולחסד, אולם לא במישור המשפטי: "אין מרחמין בדין" הוא כלל הלכתי בסיסי, ואסור לטשטש את הגבולות בין התחומים. ניתן כמובן גם לחלוק על העובדות: אפשר שמינויים פוליטיים אכן היו נורמה פסולה וסביר להניח שהיא ממשיכה אף היום, אולם עדות שקר לא הייתה נורמה, ואסור שתהיה כזו. אולם גם אם העובדות היו נכונות - האתיקה אינה נכנעת לנורמות פסולות, ובוודאי לא כאשר מדובר במי שרואה עצמו במנהיגות הבכירה של המדינה. חבל שמכתבים אלה נכתבו, וחבל שטיעונים אלה קיבלו לגיטימציה כלשהי.
שערי תשובה ותיקון לא ננעלו. לא זו בלבד, אלא שהעיקרון ההלכתי "כיוון שלקה - הרי הוא כאחיך"
קובע כי אין מדובר בפסילת אדם לדורות, אלא בהצבת דרך לתיקון ולשיבה. העובדה כי השר הנגבי אינו מתכחש לעבירתו ואינו מתעלם ממנה, כמו גם העובדה שכבר שנים הוא משלם מחיר על התנהגותו זו - הם הטיעונים היחידים שאפשר שיעמדו לזכותו.
לו היה אפשר מבחינה משפטית לקבוע חד וחלק כי אכן מדובר בקלון משמעותי בעבירה זו, אולם ספירת הזמן ההדרה של מקרה כמו זה של השר הנגבי תחל לא משעת פסיקת הדין אלא משעה שהשעה עצמו - זה היה הפיתרון הנכון ביותר, המביא לידי ביטוי הן את הדחייה החד-משמעית של נימוקים המצמצמים את החומרה שבעבירותיו, והן את עיקרון אפשרות פתיחת הדלת לתיקון ולחזרה למקום הראוי לו. אולם כל זה בלי להסכים בשום אופן לניסיונות לקבוע כי ישנם שיקולים אחרים מאשר השיקול המוסרי והאתי. על בית הדין למצוא את הדרך להביא לידי ביטוי הן את העקרונות האתיים והן את המחיר שהוא משלם כבר זמן רב.
המאמר המלא מתפרסם באתר ישיבת ההסדר בפתח תקווה