לא מוריד את הכובע

דורי בן זאב תמיד היה איש רוח - רוח נעורים, רוח שטות, רוח טובה והרוח החיה ברוק הישראלי של שנות ה-70, ה-80 וה-90, תחילה כשדרן יצירתי ומשפיע, ובמקביל גם מנחה ("עוד להיט" בטלוויזיה), סטנדאפיסט, כותב ושר. לכן, הוצאת "מתחת לכובע" - אלבומו החדש, השביעי במספר, כמעט 20 שנה מאז שיצא אלבום האולפן הקודם שלו, היא אירוע משמח.

ואכן, בן זאב נשמע נלהב כשהוא שר - בשיר "החיוך" ממש מורגש החיוך שלו, אם כי גם בתקופות שלא כללו דיאטת אלבומים ממושכת, הוא נשמע ככה. הפעם נוסף עומק לקולו הדומיננטי ולמתיקותו המרירה, שמשבח עוד יותר את יכולת ההגשה שלו.

דורי בן זאב. שובבות מוזיקלית עמוקה (צילום: ריאן) 

יש באלבום שירי אווירה ושירי-סיפור, רומנטיקה מחויכת כמו בשיר "רצתי אלייך אהובתי" - שאידיאלי כשיר חתונה, שיר מחאה על תרבות החפיף בשם "הסנדל", שאיילה אשרוב הלחינה להפליא, הדהודים תנ"כיים כמו בשיר "הקשת עלתה" ("הקלו המים, סוף המבול. נפתחה התיבה ונשר המנעול"), וגם גרסה עברית בתרגום אחותו חמוטל ל-"Via Con Me" של פאולו קונטה ("It's Wonderful"), שכבר זכה בעבר לגרסאות עבריות בידי מאיר סוויסה, רפי אדר ומאור כהן.

אבל לא פחות מהמילים (שאת חלקן כתבו גם מאיר אריאל, חמוטל בן זאב ואריאל הורוביץ), ומהחלק הוויזואלי המקסים של האלבום (בעיצוב נעם לבקוביץ'), יש באלבום דגש רב על המוזיקה. בן זאב ועובד אפרת, שהפיקו ביחד את האלבום, יצרו תמהיל משובח של פופ, ג'אז, נשמה וקאנטרי, עם חבורת נגנים מובחרת, שבראשה הפסנתר הדומיננטי לטובה של אלונה טוראל.