תנו לכפור בשקט

יום כיפור מגיע. היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי - ובעיקר בבתי הכנסת השכונתיים ובספריות ה-DVD הקרובות לביתכם. אין טעם להכחיש זאת: בעוד שרבים מאיתנו יצומו עצמם לדעת בין תפילת המנחה לתפילת הנעילה, אחרים יבלסו פופקורן, במבה ושאר חטיפים מול הטלוויזיה וישקיעו את מירב מרצם בלחיצה על שלט ה-DVD. סוף שבוע של סרטים, ולא כאלו בראש, שמקורם ברגשות אשם.

ככה עובר יום כיפור בישראל: בין קולנוע לכל-נדרי. ועדיין יש מי שמבקש להצניע, ואפשר להבין למה. ניתן להתחשב בזולת גם בלי לבקש סליחה. אפשר ליהנות מסרט טוב בדלת אמות, גם בלי להתגרות בשכנים הדתיים. איך? בשביל זה אנחנו פה - להציע לכם לצפות בסרטים אילמים שונים ונושנים, שעדיין עושים את העבודה. מסקרנים, מרתקים, והכי שקטים (ואם יש מוזיקה, אפשר לעשות מיוט). חלקם אפילו יגרמו לכם להישאר פעורי פה - ולא בשביל לזלול. 

מסתכל בלבן של הלבנה. מתוך "המסע אל הירח"

שקט על הסט

הסרטים האילמים נקשרים לימיו הראשונים של הקולנוע - בהם הוא נודע כראינוע. לעינינו, ובעיקר לאוזנינו, מדובר בלואו-טק צורם ונטול השראה ואפקטים, אולם באותה התקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הם היוו ביטוי לבשורה הטכנולוגית של התנועה הנעה - חידוש מרעיש, גם בלי שימוש בסאונד. ממש מדע בדיוני. ואם כבר מדע בדיוני, אין מקום טוב יותר להתחיל את המסע שלנו מ"המסע אל הירח" של ז'ורז' מלייס, קלאסיקה אמיתית מ-1902.

67 שנים לפני נחיתתו של ניל ארמסטרונג על הירח, תיאר מלייס הצרפתי את קורות משלחת הרפתקנים אל הירח באחד הסרטים הידועים ביותר בתולדות הקולנוע. בהשראת ז'ול ורן יוצאים חלוצי החלל אל הירח ופוגשים שם חייזרים עוינים למדי. רגעים של דימיון עשיר ותמים מעט, שבוודאי יגרמו לכם לגחך. אפילו הירח עצמו מחייך פה ושם. 

קלאסיקה אמיתית. מתוך "מטרופוליס"

מלייס, כמו האנושות כולה, חלם על טכנולוגיה משחררת ופורצת דרך. חצי יובל לאחר מכן כבר הגיע חשבון נפש בדמות "מטרופוליס" של פריץ לאנג, שנתן ביטוי לחרדת העתיד הנשלט בידי בעלי ההון ובת בריתם - התעשייה הממוכנת. הסרט הדיסטופי מ-1927 נחשב גם הוא לקלאסיקה. מלבד היותו פורץ דרך מבחינת העושר הוויזואלי, תכני הסרט מטרידים - במיוחד על רקע הפקתו בגרמניה ערב עליית הנאציזם. לזכור ולא לשכוח? לאחרונה יצאה גרסה מחודשת וממוסטרת של יצירת המופת - כאילו במיוחד לרגל יום כיפור.

דממת מוות

יש המייחסים ל"מטרופוליס" כוחות נבואיים בנוגע לזוועות אשר יתרחש שנים לא רבות לאחר מכן, אולם עוד לפני כן רמזו פ.וו. מורנאו ולפניו רוברט וינה על בני עמם צמאי הדם - כך לפחות קובעים האקדמאים המנתחים את סרטי האימה שיצרו. בכל מקרה, גם אם לא חזו את מעללי אדולף היטלר, "הקבינט של ד"ר קליגרי" (1920) של וינה ו"נוספרטו" (1922) של מורנאו, בהחלט הכתיבו את נוכחותם הקולנועית של פרנקנשטיין, דרקולה וסרטי הזומבים של היום.

צפו ב"הקבינט של דוקטור קליגרי"

"קליגרי" הוא מאותם סרטים מיוחדים שחודרים לך לנשמה בלי קשר לעלילה שלהם. לא בטוח שתצאו משם עם חשבון נפש, אבל משהו יחלחל - תפאורת האולפן העקומה, ההבעות האקספרסיביות של הדמויות, וגם אימת הרוצח המהופנט בשליחות הפסיכיאטר המעורער. זה עושה משהו - לכם וגם לדיוויד לינץ'.

צפו בסרט "נוספרטו"

דמותו של הערפד המתבודד ב"נוספרטו" הינה מודל לחיקוי ליוצרי אימה גם כיום. אליאס מרהייג אף ביים ב-2000 את "צלו של ערפד" שמתאר את הסט ההזוי של הסרט ומעורבותו של הרוזן אורלוק עצמו בגילומו של ווילם דפו. במקור אגב, היה זה מקס שרֶק - אחד בשחור-לבן, לא ירוק.

שתיקה דרמטית

"נוספרטו" הוא אולי הסרט המוכר ביותר של מורנאו, אולם היוצר הפורה הזה הפיק לא מעט סרטים דרמטיים, שנחשבים עד היום ליצירות מופת בקרב מביני דבר. רובם נוגעים לתהליך האורבניזציה המואצת וההשחתה המוסרית שמגיעה איתה. למשל "הצחוק האחרון" (1924) על עלייתו ונפילתו של שומר מלון מזדקן בברלין. אמיל יאנינג שגילם את הגיבור משתתף גם כמפיסטו ב"פאוסט " (1926) - עיבוד של מורנאו לסיפור של גטה.

אחד מול המון. מתוך "הקהל" של וידור

מיד לאחר הגירתו לארצות הברית, מורנאו יצר את "סאנרייז" (1927), שבעיני רבים נחשב ליצירה המשמעותית ביותר שלו. הבלחות נדירות של סאונד מסמנות את המעבר לקולנוע המדבר. מורנאו התקבל באמריקה כגאון קולנועי, אבל לא היו חסרים כאלה בין המקומיים. קינג וידור למשל, יצר סרטים אילמים רבים וב"הקהל" (The Crowd) שזיכה אותו באוסקר ראשון עסק גם הוא בערים העמוסות אוכלוסיה ופיתויים עבור התמימים שבינינו.  

צוחקים בשקט

וידור, אמן צעיר ונמרץ באותם שנים, חתום על סרטים רבים - מפעל קולנועי של ממש ואולי בגלל זה חש צורך לבקר את התעשייה עצמה בסרטו "Show People" מ-1928, קומדיה עוקצנית על חיי השחקנים ההוליוודים, בכיכובה של מריון דיוויס. היה זה סרטה האחרון של הכוכבנית הצעירה, שחלקה יצועיה עם המו"ל וויליאם רנדולף הרסט (AKA "האזרח קיין") ולפי השמועה גם עם צ'ארלי צ'פלין, שמופיעה לצדה בתפקיד משני בסרט זה.

צ'פלין בתפקיד משני? ובכן, לרשותכם אינספור סרטים של מלך הקומדיה של תחילת המאה. מהבכורה המינורית "Making a Living" מ-1914, סרטי Tramp המזוהים איתו כל כך ועם הקולנוע האילם ככלל. וכמובן, "הבהלה לזהב " (1925), "הקרקס" (1928) ו"אורות הכרך" (1931).

באסטר קיטון מלהטט ב"הגנרל"

ב"זמנים מודרנים" (1936) מתחיל המעבר שלו צ'פלין לסרט המדבר - מעבר שבאסטר קיטון לא צלח. ובכל זאת, כדאי גם לנסות את הגאון הקומי האמריקני - אמן השליטה הגופנית, סגולה שהעלתה אותו לגדולה בעידן הסרטים האילמים והפכה אותו לזניח עם עליית אלו המדברים. "שוטרים" (1921), "הגנרל " (1927) ו"אונית הקיטור ביל ג'וניור" (1928) - כולם דוגמאות מבדרות.

היאוש נעשה יותר נוח

מלבד צפייה בסרטים, מסורת החג מעלה מנהג עתיק אחר - רכיבת אופניים. ואם במקרה לא יוצא לכם, אתם יכולים לחפש את "Wheels of Chance" של ג'ורג' ק. ארתור (1922) ולדווש לאורכו עם זוג הרוכבים המאוהבים.

הסתגפות נוצרית. "הפסיון של ז'אן ד'ארק"

אבל רגע, זוכרים? זה יום כיפור פה. אנחנו פה בשביל להסתגף. סרטו הקלאסי של קארל תאודור דרייר הדני, "הפסיון של ז'אן ד'ארק" (1928), מלמד אותנו משהו על עינויים וגדלות הרוח.

"At Land", בצירוף פסקול של ג'וני גרינווד

ואם במקרה אתם רוצים לבדוק את גדלות הרוח שלכם עצמכם, אין כמו סרטיה של יוצרת האוונגרד מאיה דרן ובהם "Meshes of the Afternoon " ו-"At Land" - סרטים סבוכים ומופשטים שהיוו השראה לדיוויד לינץ' לאורך השנים ואולי יהפכו את יום כיפור עצמו למעט יותר נסבל עבורכם. עניין של פרספקטיבה. 

"הקרב האחרון" ואחריו

ומה עם סרטים אילמים מודרנים? אין יותר מדי כאלה. קשה לדמיין קולנוענים שיסבלו בשקט בעידן הקקפוני בו אנחנו חיים - עידן שיש מי שסבור שיביא כליה על המין האנושי ועל זה בדיוק מדבר, או יותר נכון שותק, לוק בסון בסרטו "הקרב האחרון" ("Le Dernier Combat") מ-1983. פייר ז'וליבה וז'אן רנו מתעוררים לעולם אפוקליפטי, אפל ובעיקר שקט. תודו, רחובות הערים שלנו נראים כך לפעמים - לפחות פעם בשנה, ביום כיפור.