בין ד"ר שעת' לד"ר האוס

הדרישה הפלסטינית לא לחדש את הבנייה ביהודה ושומרון כתנאי לקיום שיחות השלום הצליחה לקומם אותי מבלי שהבנתי למה. הרי גם אני איני תומך בבנייה בהתנחלויות, או בהתנחלויות באופן כללי. איך יכול להיות שאני זועם על דרישה שבעצם אינני מתנגד לה? שני דוקטורים, ד"ר גרגורי האוס וד"ר נביל שעת', סיפקו לי את התשובה.

אל ד"ר האוס, גיבור סדרת בית החולים "האוס", נחשפתי לאחרונה באיחור אופנתי. למי שלא מכיר, מדובר במומחה לאבחון רפואי. בפרק טיפוסי נקרה בדרכו מקרה קשה לפיצוח, והוא מנפק אבחנה ומתחיל להעניק טיפול בהתאם. בדרך כלל האבחון הראשוני שגוי (שכן אחרת היה הפרק מסתיים מהר מאד), וכתוצאה מכך הטיפול אינו מתאים ומצבו של החולה מידרדר באופן דרמטי.

לעתים ההרעה במצב החולה היא תוצאה ישירה של הטיפול השגוי, אך פעמים רבות היא נגרמת פשוט מפני שהטיפול השגוי בא על חשבון טיפול נכון, שיכול היה לפתור את הבעיה. הטיפול הנכון אינו ניתן משום שהיצמדות לאבחון שגוי מונעת אבחון נכון, שרק הוא יכול להוביל לטיפול מועיל.

ד"ר האוס הבהיר לי שנזק עצום עלול להיגרם לא על ידי מה שעושים בזמן נתון, אלא על ידי מה שלא עושים באותו זמן: הניסיון לפתור בעיה מדומה בא על חשבון הניסיון לפתור את הבעיה האמיתית, וזו מוסיפה בינתיים לאכל כל חלקה טובה.

ד"ר שעת', חבר צוות המשא-ומתן הפלסטיני לשיחות השלום, הצהיר כי "הרשות הפלסטינית לעולם לא תכיר בכך שישראל היא מדינת העם היהודי", משום ש"הכרזה כזו תאיים באופן ישיר על המוסלמים והנוצרים בישראל ותמנע מפליטים פלסטינים, שעזבו את בתיהם וכפריהם לפני כמה עשורים, את הזכות לשוב אליהם".

בכך הזכיר לי הדוקטור מהי בעצם הבעיה האמיתית שמונעת את הבראתו של מטופל חדש-ישן - תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים: סירובם המוחלט של שעת' ועמיתיו להכיר בקיומה של מדינה לעם היהודי, שכחלק מהיותה כזו מוכרחה לשמור על רוב יהודי ואינה יכולה לקלוט אליה מיליוני פלסטינים.

ההתנחלויות - קושי, לא מכשול

הסירוב להכיר במדינה היהודית הוא שעומד בבסיס הסכסוך הישראלי-ערבי למן תחילתו. הוא שהביא למלחמת השחרור שיצרה את בעיית הפליטים, והוא ששימר את הסכסוך (ואת בעיית הפליטים) זמן רב כל כך. לא ייתכן סיום לסכסוך ללא ויתור פלסטיני על הסירוב להכיר בקיומה של ישראל כמדינה יהודית, וכנגזרת מכך - ויתור על "זכות השיבה". אי הנכונות לעשות זאת מבטאת את המשך השאיפה להכחיד את ישראל כמדינת העם היהודי, קורבן שישראל לא תוכל לשאת. עמדה זו היא המכשול הקשה ביותר לשלום.

והבנייה בהתנחלויות? היא הבעיה המדומה שאותה מנסים לפתור במקום להתמודד עם הבעיה האמיתית. כמכשול לשלום, היא זניחה. קרוב ל-500 אלף יהודים מתגוררים כיום בשטחים (כולל מזרח ירושלים). אם יתגוררו שם 550 אלף יהודים, האם זה מה שיעשה את ההבדל? מובן שלא.

אך מה לגבי ההתנחלויות עצמן? האם הן אינן מכשול? התשובה היא: לא. הן קושי, לא מכשול. אם וכאשר יושג הסכם, מן הסתם חלקן יוותרו בשליטה ישראלית כחלק מחילופי שטחים, וחלקן יפונו. לא הן שמונעות שלום ולא הסרתן היא שתביא שלום.

לו היה קוסם מעלים בן לילה את כל ההתנחלויות עד האחרונה שבהן, עדיין לא היה השלום מלבלב. לעומת זאת, אילו כישף אותו קוסם את שעת' וחבריו כך שיואילו להכיר בישראל כמדינה יהודית ולוותר על זכות השיבה, ניתן היה לחתום על ההסכמים כבר מחר.

ההיטפלות הפלסטינית להתנחלויות, ששותפים לה ראשי מדינות, אנשי אקדמיה, אמנים ופובליציסטים, גורמת נזק עצום לא מפני שהיא משחירה את שמה של ישראל בעולם ולא מפני שהיא פוגעת בחזון ארץ ישראל השלמה. לא מפני מה שהיא עושה היא מזיקה, אלא מפני שהיא גורמת להסתרת המכשול האמיתי לשלום: הסרבנות הפלסטינית לוותר על סוגיות הליבה של הסכסוך.

העיסוק הנרחב בהתנחלויות והצגתן כבעיה ראשונה במעלה גורם לכך שהעמדה ההרסנית של הפלסטינים נדחקת לקרן זווית ואינה זוכה לתשומת הלב הראויה. ממש כמו מטופליו של ד"ר האוס, גם תהליך השלום ניזוק בגלל שהיצמדות לאבחון שגוי של בעיה מדומה מונעת אבחון נכון וטיפול מתאים בבעיה האמיתית.

דווקא מי שמחויב לשלום, דווקא מי שתומך בכל לבו בפתרון שתי המדינות, דווקא מי שמתנגד להתנחלויות ולבנייה בהן - דווקא הוא צריך להיות ראש וראשון לקוראים להפסקת העיסוק האובססיבי בהן. הגיע הזמן לעבור לחלק האחרון של הפרק, זה שבו סוף כל סוף מאבחנים כמו שצריך ומפסיקים לבזבז את הזמן על בעיות מדומות.

עומר גרטל, סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית