הזדמנות נדירה

טרופר ותלמיד ב"תיכון ההזדמנות האחרונה". נדיר (צילום: ערוץ 2)

זה נפתח בבית ספר "חברותא", 35 אלף שקל שכר לימוד לשנה, והבטחות מעורפלות ליצירת מנהיגי העתיד. פעם, לפני שחלמו על מערכת חינוך ממלכתית, אמרו חכמים "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה". בהמשך, אפשר היה לשמוע התנצחויות מהירות מדי ודלות תוכן בין עמנואל רוזן לבין דנה ויס, מנוקדות בחשודים הרגילים: תלמידים אלימים מדי, מורים כקורבנות, והצהרה זחוחה של רוזן שמאבטחים, מצלמות ושוטרים הם הפתרון.

אף מילה על כבוד האדם באשר הוא תלמיד, אף כתבה על תולדות הבינוניות הממארת של משרד החינוך, ואחר כך - כפנינה גדולה וזוהרת - סרט של בן שני על תיכון ההזדמנות האחרונה, בית הספר שמפריד בין ילדים לבין הרחוב בעיר רמלה.

"אין ילד שלא רוצה להצליח"

מסקנה אחת כבר אפשר להסיק מתוכו: למערכת החינוך נחוצים עשרת אלפים אנשים כמו חילי טרופר, איש בן 29 ללא ניסיון ניהולי שלקח על עצמו משימה ענקית, ולאורך השנה עמד בה באופן מדהים במצוינות.

"תיכון ההזדמנות האחרונה". מצטרף לסרטים בנושא

חבורת הילדים הדפוקים, הזרוקים והלא ממושמעים שקיבל לבית ספרו, יחד עם התגיות הללו, שהודבקו להם במוסדות חינוך קודמים, הופכת לעיני המצלמה לאנשים צעירים עם קשיים עצומים אבל גם עם מוטיבציה עצומה שטרופר וצוותו מצליחים להחדיר בהם.

הפילוסופיה שלו פשוטה ופרגמאטית: אין ילד שאינו רוצה להצליח. הדרכים בהן הוא נוקט מעוררות השתאות באנושיות הפשוטה שלהן, זו שנעלמה מזמן מעיניה של מערכת עייפה, אפורה ומתסכלת.

זה היה סרט יפה ורגיש, והוא בעצם מייצג של ז'אנר. לא מזמן נחשפנו ל"עוקף לוד" על בית ספר שנותן הזדמנות אחרונה לילדים עם בעיות דומות מעיר אחרת. לא מזמן הוקרן משדר בערוץ 8, "המורה אירנה", סיפור הירואי על מורה רגישה אחת וילדים שכבר בגיל שמונה לא ניתנת להם הזדמנות נאותה ללמוד.

למי ששכח, צריך להזכיר גם את המיזם המניפולטיבי של אלון גל, שניסה לקדם את שאיפותיהם של תלמידי פנימייה, גם הם על סף ההזדמנות האחרונה.

המשותף לכל הסרטים הללו הוא התמקדות באיש חינוך (למעט אלון גל, שהיה רוצה להיות איש חינוך) שמצליח לחולל שינוי בחיי תלמידים. אבותיו המייסדים של הז'אנר הם הספר "במעלה המדרגות היורדות" של בל קאופמן, וכמובן הסרט "לאדוני באהבה". מה משותף לכל הילדים שראיתם בבתי הספר עליהם נעשו סרטים? הם עניים. על פי עמנואל רוזן, חסיד ההפרטה החינוכית, מגיע להם פחות. על פי דנה ויס, קצת יותר הומאנית, מגיע להם יותר.

בשני המקרים, ותחת שתי הדעות הללו, לא יחול שום שינוי משמעותי במערכת החינוך אם לא יהיו בה המוני חילי טרופר.