קול באישה - ערגה
בהופעתה בבנימינה, יחד עם אהוד בנאי, הוכיחה אתי אנקרי שמלבד איכויות מוזיקליות ובימתיות, היא גם מחוללת מהפכה שקטה, כשהיא שרה בתור דתייה ובתור אישה, גם בפני גברים
"זהו, הגענו כמעט לשיא ההופעה", אמרה אתי אנקרי באמצע השיר "והים", אמש (רביעי) על במת אמפי שוני-זאפה בבנימינה. "זה השלב של השירה בציבור. כל זמרת 'מקצועית' (היא הטעימה את התואר ביהירות היתולית) חייבת לעצמה את הרגע שבו תגרום לקהל לחזור הביתה ולהגיד 'איך שרתי יפה. הייתי גדול'".
אנקרי. גרמה לקהל לשיר (צילומים: עידו ארז)
כן, אין ספק שיש באנקרי גם צד קליל ומצחיק, ואחרי שהעניקה את מרבית ההופעה לטקסטים הכבדים יחסית של ר' יהודה הלוי, היא בחרה בתבונה לאזן ולחשוף גם את הקלילות. המשימה: לגרום לקהל לשיר איתה ג'יבריש מטופש. "מי שלא רוצה להשתתף, שיראה בזה מצווה", היא ניסתה לפתות את הקהל להצטרף אליה למה שכינתה "סדנה", ונענתה בשיתוף פעולה. "הו, כמה אוהבי מצוות יש כאן", התפעלה במבטא מצחיק.
הג'יבריש, שהלך והקצין במופרכותו, ואנקרי איתו, המשיכו לשעשע. "טוב, נראה לי שאתם מתוקנים. אתם בסדר, השמיים פתוחים, עשרת ימי תשובה ולא צריך סדנה", וכך, היא סגרה בחיוך את השיר "והים" מצדו השני.
הצד הקליל והצד הדתי
כן, עשרת ימי תשובה, יומיים לפני ערב יום כיפור, הם זמן אידיאלי להופעה של אנקרי במתכונתה הנוכחית – שמלה לבנה ארוכה, שביס והופעה שרובה מתבססת על אלבומה האחרון, המכיל שירים של ר' יהודה הלוי בהלחנתה. יש לה גם הופעות לנשים בלבד, אבל אתמול היא חגגה בפני קהל מעורב, שכלל את שני המינים בכפיפה אחת וללא הפרדה.
מהפכנית בעל כורחה
אנקרי אולי לא תחבב את המילה "מהפכה", אבל זה מה שהיא מחוללת בטבעיות ובלי לעשות מזה עניין – כשהיא שרה בתור דתייה ובתור אישה, גם בפני גברים. בלי לקרוא תיגר. בצניעותה החיצונית והפנימית - זה פשוט נכון ומתבקש. יהיו כאלה שיכנו את זה "קידוש ה'" ואחרים יקראו לזה "אחלה הופעה".
ההופעה האולטימטיבית לפני יום כיפור
"הטה לבבי לעבוד עבודת מלכותך", היא שרה בשיר "מי יתנני". מי ייתן ומהמקום שבו היא נמצאת עכשיו – היא תחזור לכתוב גם במילים שלה. כמו שעושה, למשל, אהוד בנאי, חבר לדרך הזו, והאורח במופע שלה.
בנאי עלה לבמה לבוש בחולצה שחורה, שבלטה על רקע הבגדים הלבנים של אנקרי ונגניה. "מצטער שבאתי ככה", הוא חייך, "לא עדכנו אותי לגבי הלבוש, אבל לפחות הזקן שלי לבן". שניהם שרו ביחד את "נפשי לבית אל נכספה" בלחן היפה של אנקרי, וגם הביצוע שלהם היה יפה, כששתי הגיטרות שלהם השתלבו זו בזו.
"נראה לי שאתם מתוקנים"
"ידידי השכחת", הם המשיכו לשיר הבא, ואנקרי פינתה לו את הבמה, אבל ישבה, נסתרת, בצד, מוחאת כפיים בהתלהבות לכל אורך שיריו, שנגניה עשו איתם חסדים - "בלוז כנעני" ו"טיפ טיפה". אחר כך חזרה כדי לשיר איתו את "קראת לי אסתר", שהקסים למרות בעיית סאונד שעמעמה את קולם.
"תמשיכי ללכת. אלוהים איתך" – שר לה בנאי במילים הישַנות שלה, שנשמעו באותו רגע כמו נבואה שהתגשמה. כשבנאי עזב והקהל מחא כפיים בחוזק עקשן, אנקרי הזעיקה אותו לפני הזמן כדי לאלתר "אדון הסליחות", ואחר כך את "עיר מקלט" כשקולה הצטרף והעלה אותו לגבהים.
בנאי. בגדים שחורים, אבל זקן לבן
אחר כך היא חזרה לריה"ל. שרה, ותוך כדי כך הביטה לשמיים, התנועעה קלות, הידקה את השביס, חייכה ונעצבה. קול באישה – ערגה. בשלב מסוים הכל התערבב וכבר לא היה ברור מי מוביל את מי – המילים את המוזיקה או המוזיקה את המילים.
פעם למעלה, פעם למטה
לפעמים המנגינה נשמעה רוחנית, כמעט אוורירית מדי, כשהתנגנה ברפטטיביות, אבל אותם כלי נגינה שהעלו אותה למעלה, גם הצמידו אותה אל הקרקע בקצב. הנגנים היו מצוינים, וכל אחד מהם בלט בתחומו: אלי צרויה בגיטרה ובעוּד, אייל סלע בחלילים ובקלרינט, ארז מונק בכלי הקשה (וברגע של חסד גם הפך את קולו לתוף אנושי כשדקלם ארוכות "טה-קה-דה-דה-דה" והקהל הצטרף אליו במחיאות כפיים קצובות), אריאל אלייב באקורדיון, איתמר גרוס בפסנתר
וסינטי, צור בן זאב בקונטרבס, ואנקרי עצמה בגיטרה אקוסטית, שממנה נפרדה רק פעם יחידה לטובת תוף. ביחד הם הפכו את הצלילים לתערובת אתנית-מיסטית מקסימה.
חוץ משירי הקודש, אנקרי שילבה חלק קטן מלהיטיה. לעיתים ערבבה אותם בחן עם פסוקים, למשל בשיר "מיכאל", שהוסיפה לו "פתח שערי שמיים, פתח שערי נעילה", ול"לא אכפת לי שמשנים לי את השם" הוסיפה "ובלבד שקוראים לי ישראל".
בהדרן היא שרה את דוד המלך - "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי" ובנאי חזר לבמה והצטרף אליה בפיוט ליום כיפור "הנשמה לך". בכך נחתמה הופעה מרתקת, שנמשכה שעתיים וחצי והתחילה בדיוק בזמן. ואם הדיוק המופתי הזה קשור לדתיות של הנוגעים בדבר – אז מי יתן שכל הזמרים הישראליים יחזרו בתשובה. ונאמר אמן.
