המלודרמה של המלחמה

הטבח ניצב בנחת / בין סירים ובין קדרות"

מילים אופטימיות אלה מזמר ניסים סרוסי באוזני קבוצת חיילים אפאטית בסרטו של ג'ורג' עובדיה מ-1974, "יום הדין". עם סיום השיר הוא עולה על ג'יפ בדרכו להופעת-בזק נוספת, אלא שאז מתפוצץ מוקש מתחת לרכבו. אל דאגה. ניסים שב ומופיע בסצינה הבאה כאילו לא אירע דבר.

"יום הדין". שרים ויורים (התמונות מתוך הסרט)

"יום הדין", מלודרמה טיפוסית לעובדיה, הופק בעקבות הצלחתו הפנומנלית של "נורית" שנתיים קודם לכן, וטובה קצב, ילדת הפלא גיבורת הסרט הנ"ל, הופיעה בו בתפקיד ורד, בתם היחידה של סוכנת נסיעות (דליה פרידלנד) ומנהלו ההולל (יוסי וירז'נסקי) של מלון תל אביבי, הנהפכת לזמרת מועדונים מצליחה.

סרוסי בתפקיד עצמו מגלם זמר מצליח הנוטל את ורד תחת חסותו כילדה, ובבגרותה אף נישא לה (השנים שחולפות עליה, כמסתבר, פוסחות עליו, וסרוסי המבוגר נראה בדיוק כשהיה). אביה הנואף של ורד, התגרש מאמה בילדותה ונמצא מאז בניכר בחברת מאהבתו האמריקאית.

סרוסי. לא רק מלודרמה, מלודרמה מלחמתית

ולא היינו נדרשים לסרט זה של עובדיה - שממחזר את קווי המתאר המלודרמטיים של "נורית" (משבר משפחתי, קריירה זמרתית מפוארת, ניסים רפואיים וכו') - אלמלא מקומם המשמעותי בו, הן עלילתית והן סימבולית, של יום הכיפורים והמלחמה שפרצה במהלכו בשנת 1973. שכן חשיבותו של "יום הדין" היא, בראש וראשונה, בהיותו סרט הקולנוע הישראלי הראשון בו מוזכרת מלחמת יום כיפור, ואף משמשת כוח מניע לתמורות המלודרמטיות המדמיעות שמתחוללות בו.

סצינות תיעודיות של חיילים היוצאים לחזית, מטוסי קרב נוסקים, קרבות שריון וילדים ממלאים שקי חול וצובעים פנסי מכוניות בכחול נראו פה לראשונה על מסך הקולנוע הישראלי. אך המלחמה לא משמשת אלא רקע להתרחשות המלודרמטית, שכן האב היורד שומע באמריקה על המתרחש, עוזב את מאהבתו, ועולה על מטוס ארצה. בינתיים, ורד, המתנדבת בבית החולים, שומעת על פצוע קשה שכדי להציל את חייו יש צורך בתרומת דם מסוג נדיר - שרק היא כמסתבר יכולה לספק.

מה גדולה, על כן, הפתעתה שבבואה לבקר את הפצוע היא מזהה בו את אביה האבוד. סוף טוב, הכל טוב - האישה לשעבר נזעקת לבית החולים, רגע מדמיע של פיוס ואיחוד, חייו של האב ניצלים בזכות בתו, וגם המלחמה מגיעה לסיומה.

כך ניתקת המלחמה מהקשריה הפוליטיים-חברתיים והופכת לשיקוף של המלחמה הפרטית על איחוד המשפחה. או אם תרצו: האב הנהנתן וחסר האחריות כלפי משפחתו מייצג את ישראל האופורית שאחרי מלחמת ששת הימים, ואילו בגרסתו הרכה והפגועה הוא מסמל את ההתפכחות שבאה בעקבות הטראומה של מלחמת יום כיפור.

רגע נדיר בקולנוע הישראלי

עוד ב"זמר הג'אז" הקלאסי מ-1927, שנחשב לסרט המדבר הראשון, שימש יום כיפור מועד של פיוס ואחווה משפחתית. שם היה זה בן החזן המתפקר ששב ביום הדין הביתה, אל שורשיו היהודיים, כדי לרשת את מקומו של אביו השרוע על ערש

דווי ולשאת קולו בתפילת כל נדרי. מבחינה זו, בחירתו של עובדיה (שביים לפי תסריט מאת שמואל אמיד) ביום כיפור ובמלחמה שפרצה בו כמביאי תיקון פרטי - ממשיכה מסורת קולנועית מוכרת.

אך יום הכיפור בסרט אינו רק מועד של איחוי פטריוטי (שובו של האב ארצה) ומשפחתי (איחודהּ מחדש של המשפחה). "יום הדין" הוא גם הסרט הישראלי הראשון, וכמדומה היחיד, שכולל סצינה של הסעודה המפסקת המקדימה את הצום. זו אולי סצינה זניחה, אך גם אחת הפעמים הבודדות שבהן ניתן ביטוי נאמן למסורת היהודית, וזאת מחוץ למסגרת העדתית של סרטי הבורקס שנחתמו לרוב בטקסי כלולות שאיחדו בין מזרח ומערב.