גם למחילה יש גבולות

משמעותו של כל ערך נקבעת גם לאור השאלה מתי דווקא לא משתמשים בו. כאשר ערך מסוים נמצא ללא גבולות - פוטנציאל ההרס הוא קיצוני. חסד ללא גבולות משמעו פעמים רבות פרס לנבל ולעושה העוול, שכן החסד מופנה גם אליו; צדק ללא גבולות משמעו חורבן העולם, כי "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב" (יהודה עמיחי).

האדם הערכי הלהוט לממש את ערכיו נמצא אפוא בבחינה מתמדת של רשת הערכים בתוכה הוא חי, ודווקא תשוקתו העמוקה לממש את האידיאל שהוא קרוב אליו מביאה אותו לבירור כפול: גם לעשייה אינטנסיבית בכיוון בו הוא מאמין וגם לבירור הגבולות.

המחילה - אף היא אינה פטורה מעיקרון זה. המחילה שהיא בסיסה של אפשרות הקיום החברתי, שהיא פתיחת צינורות השנאה והטינה ושחרור המתח המעיק, שהיא המאפשרת התחדשות מתמדת - גם לה יש גבולות.

ואכן, דווקא בהלכות יום הכיפורים, המדברות כל כך בשבחה ובחובתה של המחילה ובאפשרויות החדשות שהיא פותחת - אנו מוצאים את גבולותיה. המחילה אינה מכוונת אל מי שדבריו הם מהשפה ולחוץ, ולמעשה מה שהוא מבקש לעשות הוא להתחמק מהעונש ולא להתפייס באמת; המחילה לא נועדה למי שהשאיר פצועים בשטח, ומתכחש לאחריותו לתיקון העוול שעשה, והוא רק מבקש את המחילה; המחילה אינה פרס אלא הזדמנות, אינה וויתור אלא הבטה אל העתיד, אינה מחילת בריחה מכלא הכעסים אלא טיפוס בהר ההתחברות מחדש.

בשנים האחרונות נשמעת בחברה הישראלית שפת המחילה יותר ויותר, אך פעמים היא מהווה את מפלטו של הנבל. כמה פעמים שמענו "האחריות מוטלת עלי", שהיא מנגינה של הכרה ובקשת סליחה ממי שנפגע, אך למעשה לא עומד אחריה דבר, שכן לא רק שמבטא מילים אלה לא עשה שום דבר בעקבות אחריות זו, עוד הוא צירף אליהם באותה שעה את הטלת הבוץ באחרים.

החברה הישראלית נחשפת לתופעה מעוררת חלחלה של פושעים מהסוג הגרוע ביותר הסבורים כי אם יבואו בפני בית המשפט עם כיפה וזקן, כבעלי תשובה, הרי שתסור חטאתם ועוונם יכופר, בעוד שאין במעשיהם ולו קורטוב אחד של הכרה בעוול ונכונות לשלם את מחירו; גם הביטוי "לא התכוונתי לפגוע, אך אם מישהו נפגע - אני מתנצל", אינה בקשת מחילה של ממש, והמאזין הקשוב שומע בה בצדק בדיוק את ההפך הגמור: הנפגע הוא האשם, לא אני.

דברים אלה לא באו להמעיט חס ושלום את מקומה המהותי של המחילה, ואת חיוניותה למערכת החברתית בה אנו חיים. להיפך, דווקא ההכרה כי צריך שיהא מדובר בתהליך אמיתי, הכולל צער עמוק, נכונות לתקן, התכוונות אמיתית ליטול אחריות, ובעיקר: שרטוט עתיד טוב יותר בו לא ניפול שוב באותו עוול שעשינו - היא שתביא לכך שתהליכי המחילה יהיו אמיתיים. שהבקשה תהיה אמיתית ואמפתית, שהנכונות לקבל תעביר את שני הצדדים תהליך אמיתי, ושהחברה תיראה בסופו של דבר טוב יותר בעקבותיה, ולא מטויחת.

אימוץ שפת המחילה האמיתית זו היא אחת הברכות העמוקות שאנו מברכים את עצמנו בשנה זו, ושאת מקום הכעסים הטינות החסימות תתפוס האהבה, ההתחברות האמיתית והתיקון.

הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה