יום הכיפורים שבו נפרדתי מאלוהים

הפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה ג' בבית הספר חב"ד זכורה לי בגלל התמונה הגדולה של הרבי מלובביץ' שהסתכל עליי מהקיר שמעל הלוח. הגבות העבות והזקן הלבן הארוך הפחידו אותי, אבל יותר הפחידו אותי העיניים שעקבו אחריי והסתכלו עליי לא משנה באיזו פינה של החדר ישבתי. הבנות התפלאו מאוד שאני לא יודעת מי זה המלך המשיח.

מבית הספר חב"ד אני זוכרת בעיקר פחד מאלוהים. אלוהים נמצא בכל מקום, ככה אמרו המורות חבושות הפאות. אלוהים רואה הכל ויודע הכל.

אני לא יודעת אם גם הבנות האחרות חיו בתחושת חרדה מתמדת כמוני. אולי הן התחילו בבית ספר חרדי מכיתה א' וכבר התרגלו לאלוהים יודע כל ורואה כל הזה. אני הגעתי לבית הספר חב"ד בכיתה ג'.

אני זוכרת את עצמי הולכת לבית הספר או חזרה הביתה ויודעת שמאחורי כל קרן רחוב, בכל פנייה, מאחורי כל בית, מסתתר האלוהים הזה שבתפילות קראנו לו הגדול והנורא. ושבכל רגע הוא יכול לקפוץ עליי מהפינה.

אני זוכרת את עצמי יושבת על המדרכה, אוכלת תפוח, ותוהה אם לא כואב לאלוהים שאני נוגסת בו. כי אם אלוהים נמצא בכל, ממש בכל מקום. אין סיבה שהוא לא יהיה גם בתפוח הזה שאותו אני אוכלת עכשיו. הייתי מהססת אם להדיח את המים בשירותים. לא נעים לשטוף את אלוהים באסלה.

כל העולם הקטן שלנו היה מלא באיסורים. אסור לאכול חלב עם בשר, אסור לחלל את השבת, אסור להתלבש בבגדים לא צנועים, אסור להתקרב לגדר שחוצצת בין בית הספר לבנות לבית הספר לבנים, אסור ללעוס מסטיק. לא בבית הספר ולא מחוצה לו.

האיסורים הכי גדולים והכי מפחידים היו שייכים ליום הכיפורים. אם בסתם יום שבת אתה עובר על איזה איסור בלי כוונה, אתה יכול לכפר על החטא בצום יום הכיפורים. אם זה קורה לך ביום הכיפורים, אתה מת. אין סליחה ואין מחילה.

לקראת תום התפילה בערב יום הכיפורים, הלכתי הביתה, נכנסתי לשירותים והדלקתי את האור. ברגע שתפסתי מה עשיתי כיביתי במהירות אוטומטית את האור. ברגע שתפסתי שחטאתי פעמיים רצופות, קפאה לי היד. פעמיים חטאתי חטא ענק שלא יכופר. ביום הכיפורים הזה אני הולכת למות.

הלכתי למיטה בפחד מוות. כל הלילה זעזעו אותי רעידות אדמה. הגוף שלי נצלה באש הגהינום. סכינים דקרו אותי.

שרדתי עד הבוקר. בבוקר קמתי מבועתת וידעתי שזה היום האחרון שלי עלי אדמות. קיוויתי שזה לא יכאב. הלכתי ברחוב צמודה לקירות בגוף מצומצם. ידעתי שהולכת ליפול עליי אבן מהשמיים, אות לחרון הנורא של אלוהים שהתעצבן על הדלקת וכיבוי האור בשירותים. בכל צעד עמדה האדמה לפעור את פיה ולבלוע אותי. מאחורי כל קיר חיכה האלוהים בכבודו ובעצמו, או שלוחו שבא לנקום בי.

כל מי שחושב שעבר עליו בימי חייו איזשהו יום שהיה ארוך ממש ולא נגמר, שיחשוב איך נראה יום שבו אלוהים מחפש אותך ומנסה לחסל אותך.

אך על אף כל מאמציו, לא הצליח אלוהים להשיג אותי באותו יום הכיפורים. במוצאי אותו היום, כשגיליתי שעל אף הכול אני חיה, נפטרתי סופית מהאלוהים הגדול והנורא, הנוטר והנוקם שחרון אפו ממלא את כל הארץ.

מאז, אני מחפשת את האלוהים הרחום והחנון, ארך אפיים ורב החסד.

עדנה קנטי , מספרת סיפורים