בין שמיים וארץ
בדרך כלל אנחנו חווים את העולם בגובה העיניים. מהזווית הזו אנו מתגמדים לעומת איתני הטבע. אך מתברר שעדיין יש בכוחנו להרוס את הכוכב שהסתדר מצויין בלי התערבותנו במשך מיליוני שנים. בואו נשב רגע במרומים ונראה איך הדברים נראים משם
השריפות ברוסיה - אוגוסט 2010
שילוב קטלני של חום כבד ויובש קיצוני הצית באוגוסט דליקות ענק ביערות וביצות ברחבי רוסיה. השלטונות מסרו כי האש כילתה שטח של 10,000 קמ"ר, אך ארגוני סביבה העריכו שמדובר בשטח הגדול פי עשרה.
שריפה ביער ברוסיה (צילום: AP)
על פי הנתונים הרשמיים, 50 בני אדם מתו מהשריפות באופן ישיר, אך מעריכים שאלפים רבים מתו כתוצאה מהעשן הכבד שריחף גבוה מעל שטחה של רוסיה במשך שבועות. כלכלנים העריכו שהנזק למשק הרוסי נאמד בכ-7 עד 10 מיליארד דולר, בעיקר לענפי החקלאות.
נחנקים בכיכר האדומה (צילום: AP)
שריפות היער ב-4 באוגוסט כפי שצולמו מהחלל (צילום: נאס"א)
כמעט מתבקש לקשור בין גל החום והשריפות להתחממות כדור הארץ, אך מדענים אמרו שאין בהכרח קשר ישיר בין התופעות, ושמדובר בצירוף נסיבות עגום. אבל אז החלו להתקבל הדיווחים על השטפונות הכבדים בפקיסטן...
השטפונות בפקיסטן - אוגוסט 2010
הדיווחים הראשונים מפקיסטן לא עוררו תחילה עניין בינלאומי רב, אך אט אט התגלו מימדי האסון האמיתיים. גשמי מונסון שטפו אלפי עיירות וכפרים במחוזות פונג'אב וסינד בצפון-מערב המדינה, עד שחמישית משטחה היה שרוי תחת מים ובוץ.
השטפונות בפקיסטן (צילום: AFP)
מספר הנספים הרשמי כתוצאה מהשטפונות עומד על כ-1,500 בני אדם, אך מעריכים שהמספר האמיתי גדול הרבה יותר. מספר חסרי הבית נאמד בכ-4.6 מיליון. מנתונים שפרסם האו"ם יש עוד כ-20 מיליון בני אדם שנפגעו כתוצאה מהאסון.
נהר צ'נאב בפקיסטן באוגוסט 2009 (צילום: נאס"א)
אותו נהר לאחר השטפונות באוגוסט 2010 (צילום: נאס"א)
מדעני האקלים אמרו שלזה בדיוק הם מתכוונים כשהם מדייקים ומזהירים מפני "שינוי האקלים" ולא "התחממות כדור הארץ". לדבריהם, פליטות גזי החממה וזיהום האוויר יגרמו להתגברות של גלי חום קשים וארוכים יותר, שטפונות עזים יותר ואירועי אקלים קיצוניים. מזג האוויר ישתגע, בקיצור.
דליפת הנפט במפרץ מקסיקו - אפריל עד אוגוסט 2010
השריפות והשטפונות הם הפגנת שרירים של הטבע, ומגמדים במידה רבה את יכולותיו של האדם. אך עדיין יש בכוחם של אנשים לגרום להרס חסר תקדים לכדור הארץ. כך היה למשל ב-20 באפריל, כששורה של כשלים ורשלנות הובילו לפיצוץ באסדת הקידוח "דיפווטר הורייזון" במפרץ מקסיקו. 11 בני אדם נהרגו במקום, אך דווקא מה שקרה אחר כך הפך את הפיצוץ הזה לאחר האירועים הבולטים של השנה.
הפיצוץ באסדת הקידוח ב-20 באפריל (צילום: AFP)
כעבור ימים ספורים התברר שהפיצוץ פגע במתקן הצנרת שהוצב על פתח באר הנפט בעומק קילומטר וחצי מתחת למים, ושכעת פורץ ממנה נפט באופן בלתי נשלט. בחברת BP עוד ניסו לשדר שהכל תחת שליטה, אך המהנדסים היו אובדי עצות. כשהתברר קצב דליפת הנפט, הבינו רבים שהאנושות עומדת בפני אחד האסונות האקולוגיים החמורים בהיסטוריה המודרנית.
נפט במימי המפרץ (צילום: AP)
ואכן, הדליפה נעצרה באופן סופי רק כעבור כשלושה חודשים, לאחר שמימי מפרץ מקסיקו זוהמו בכמעט 800 מיליון ליטרים של נפט גולמי סמיך ודביק. אלפי בעלי חיים נפגעו בחופים ובים, והנזק לתעשיית הדיג המקומית נאמד במיליארדי דולרים. הבית הלבן עבר טלטלה, וחברת BP "הועמדה על המוקד" הציבורי וספגה הפסדים ניכרים. היא הזרימה מיליארדי דולרים בניסיונות לעצור את הדליפה, וצפויה עוד לשלם קנסות ופיצויים כבדים, ולשאת בכל עלויות הניקיון והשיקום.
אתר הדליפה והנפט במימי מפרץ מקסיקו (צילום: נאס"א) - להגדלה
- כך זה נראה מסיפון תחנת החלל הבינלאומית
רק בתחילת אוגוסט נסתמה הבאר הדולפת במכסה זמני; בימים הקרובים יחתמו את הקידוח שמוביל למאגר הנפט הזה באופן מוחלט, ויסתיים עוד פרק מזוהם בהיסטוריה של ההתמכרות של בני האדם לזהב השחור.
סופות חול במזרח התיכון - אביב 2010
לפעמים מכים איתני הטבע בכדור הארץ, ולפעמים האדם מחולל מהומות. לעיתים השילוב בין השניים יוצר מפגע סביבתי חמור ואף מסוכן. הנה דוגמא תמימה לכאורה: סופות שמסיעות חול מהסהרה לכיוון צפון-מזרח. זה מתחיל בשקע שרבי מעל אזורנו, ותנאי האקלים המקומיים מבטיחים שהאבק הדקיק נע באיטיות ולא מתפזר.
העיר הלבנה בצהוב (צילום: דנה קופל)
ובאפור (צילום: גיל פז)
אבל האובך אינו מהווה רק מטרד למי שתולה כביסה על חבלים לייבוש. בעוברם מעל הערים הסואנות והצפופות, סופחים אליהם רסיסי החול גזים וכימיקלים רעילים שמקורם בפליטות של מכוניות, מפעלי תעשיה ותחנות כוח. ואז, כשהאבק הדק הזה חודר לעומק מערכת הנשימה שלנו, אותם רעלים תופסים עליו טרמפ וגורמים לסיכון בריאותי של ממש אצל אוכלוסיות רגישות כמו ילדים או קשישים. זאת הסיבה שבאירועי אובך ממליצים להם להישאר בבית.
סופות חול מעל מזרח הים התיכון ביולי 2010 (צילום: נאס"א)
הרס יערות הגשם באמזונס
מדינת רונדוניה שבמערב ברזיל מתקרחת. האזור היה מכוסה במשך אלפי שנים ביערות גשם עבותים, אך בשנים האחרונות מפנים העצים את מקומם לטובת שטחי חקלאות. מכונות כריתה מצויידות במסורים מאיימים נוגסות עוד ועוד אל תוך היער, ומיישרות את השטח. תוך שלושה עשורים נגדעו יערות בשטח של 208 אלף קמ"ר.
צפון-מערב מדינת רונדוניה בברזיל, יולי 2000 (צילום: נאס"א)
הכתמים הלבנים הקטנים הללו הן פרות במרעה בברזיל (צילום: רויטרס)
וזו כבר מחאה של ארגון גרינפיס על הרס יערות הגשם (צילום: רויטרס)
תבנית נוספת של הרס יערות הגשם לטובת חקלאות בבוליביה (צילום: נאס"א)
ליד השדות מקימים חוות חקלאיות, ופורצים דרכים בתוך היער כדי שניתן יהיה להעביר דרכן את התוצרת. בהמשך, חוואים מקימים חוות גם ליד הדרכים הללו, מפקיעים לעצמם נתח של יער וכורתים גם אותו כדי לפנות מקום לעוד שדות.
בגלל שהיער נעלם, הגשמים הכבדים שיורדים באזור יוצרים סחף שמדלדל את הקרקעות ופוגע בתנובת האדמה. החוואים הופכים את השדות לשטחי מרעה, וכורתים עוד חלקת יער כדי לחרוש אדמה פוריה. בהמשך נכנסים לתמונה מגדלי בקר גדולים, שרוכשים את הקרקעות ומאחדים אותן לכרי מרעה רחבים - לעיתים תוך כריתה של עוד שטחי יער.
צפון-מערב מדינת רונדוניה באוגוסט 2009 (צילום: נאס"א)
תהליך דומה אגב, מתרחש גם ביערות הגשם של אינדונזיה ומלזיה, לצורך גידול דקלים לשמן או עצים לנייר.
(צילום: AFP)
פיתוח עירוני בדובאי
ההתמכרות הגלובלית לנפט ניכרת יותר מבכל מקום אחר באיחוד האמירויות ושאר נסיכויות הנפט. אלה הפכו תוך כמה עשרות שנים למדינות עשירות שאינן נמנעות מלהפגין את עושרן בעזרת מיזמי בנייה רהבתניים.
דרך שייח זאיד בדובאי (צילום: mct)
מלון בורג' אל-ערב (באדיבות חברת אלדין טרוול)
אחד הפרוייקטים השאפתניים ביותר היה להקים איים מלאכותיים בצורת דקל לחופי המפרץ הפרסי. האיים הוקמו מחול שנכרה מקרקעית הים, וסוללות של שוברי גלים הגנו עליהם.
תחילת הפרויקט בשנת 2000 (צילום: נאס"א)
אותה זווית בשנת 2010. גם העיר כבשה בינתיים שטחים נרחבים מהמדבר (צילום: נאס"א)
- צפו במצגת
(לחצו play מתחת לתמונה בקישור)
אי הדקל (צילום: epa)
"החור באוזון" - מעשה ידינו
עד לא מזמן, "החור באוזון" היה התגלמות הנזק האנושי לכדור הארץ. מאז למדה האנושות שלמעלליה יש השפעה מרחיקת לכת הרבה יותר, ושהיא הורסת לא רק שכבה דקיקה של גז באטמוספירה.
השמש פולטת קרינה אולטרה-סגולה, שגורמת לשינויים ב-DNA של צמחים, בעלי חיים ובני אדם ומובילה לסרטן. שכבת האוזון סופגת את הקרינה הזו. עד לפני 1979 לא הבחינו בשינוי בריכוז שכבת האוזון אך בשנות ה-80, בעזרת חיישנים חדישים, התגלה כי שכבת המגן של כדור הארץ הפכה דקה יותר שמעל לקוטב הדרומי. למעשה אין "חור" באוזון" אלא ירידה ניכרת בריכוז הגז באטמוספירה, מתחת לרמה של 220 יחידות דובסון.
שכבת האוזון (בכחול כהה) מעל הקוטב הדרומי, ספטמבר 1979 (צילום: נאס"א)
הסיבה להיווצרות ה"חור" היא שימוש שנעשה בכדור הארץ בגזים המזיקים לשכבה הזו - תרכובות הידועות כ-CFC שהיו נפוצות במערכות קירור של מזגנים ומקררים מאז שנות ה-30. הגזים הצטברו בשכבות העליונות של הסטרטוספירה, הגיבו לקרינה האולטרה-סגולה ונוצר כלור - שהרס את שכבת האוזון.
בשנת 1989, התעורר העולם ונחתם "פרוטוקול מונטריאול" - אמנה בינלאומית שמטרתה הפחתה מדורגת של השימוש בגזי CFC. על פי נתוני האו"ם, האמנה עמדה ביעדיה: 97 אחוז מהחומרים הפוגעים באוזון ונמצאים תחת פיקוחה אינם עוד בשימוש ברחבי העולם.
"החור באוזון" שומר בשנים האחרונות על יציבות. מדידות שונות של לוויני נאס"א מלמדות כי ריכוז החומרים המזיקים לאוזון באטמוספירה פחת ב-4 אחוזים מאז שנת 2001. אך לכלור ולחומרים האחרים יש "חיי מדף" ארוכים באוויר, ושיקום משמעותי של שכבת האוזון אינו צפוי לפני 2020. יקח עוד 30 עד 55 שנים (כלומר עד 2050 או 2075) עד שריכוזי החומרים המזיקים לאוזון שבאטמוספירה יגיעו לרמה ששררה לפני שנות ה-80 - טרם שנוצר החור.
ראש תוכנית הסביבה של האו"ם, אכים שטיינר, אמר לאחרונה כי ללא האמנה, רמות הכימיקלים הפוגעים באוזון היו גדלות פי 10 עד 2050, והמשמעות היא בין היתר 20 מיליון מקרים נוספים של סרטן העור.
ולסיום - הצצה אמיתית לאיך שהדברים נראים מגובה רב: יממה בכדור הארץ כפי שצולמה מתחנת החלל הבינלאומית:
לפנייה לכתב/ת 
