במוקד תש"ע: מהאדמו"ר מסלונים ועד הרב אלון

פרשות עמנואל והרב אלון זיעזעו את הציבור הדתי והחרדי, הרב מלמד יצא למערכה נגד ברק ושני ענקים הלכו לעולמם. קובי נחשוני מסכם שנה סוערת, ומה יהיה בתשע"א?

קובי נחשוניפורסם: 17.09.10 , 08:32

1. האדמו"ר מסלונים

ביום חמישי ה' בתמוז חזרתי לארץ. הייתה זו טיסה ארוכה במיוחד – ממנהטן לעמנואל. ישירה. קבלת הפנים שציפתה לי כללה מאה אלף איש במפגן עוצמתי במיוחד, מלווים לבית הסוהר את הורי תלמידות המגמה החסידית בבית הספר בית יעקב מהיישוב החרדי שבשומרון. האחרונים, חתני השמחה, בלבוש חסידי מיוחד שבדרך כלל יוצא מהארון רק בשבתות וימים טובים. איזו חגיגה, הולכים לכלא. מעמד מרומם אך הזוי, מקומם אך מעורר הערצה.

בבית חיכה לי דוד בן ה-4. לא התראינו שבועיים. אחרי החיבוקים והנשיקות, כיאה ליום חמישי, שאלתי אותו מה פרשת השבוע. דוד, שכנראה לא הקשיב לגננת באותו שבוע, ענה מייד: "פרשת עמנואל". ככה זה כשאבא בחו"ל. הילדים מנצלים את המצב לצריכה מוגברת של שידורי אקטואליה. שלושה חודשים בדיוק חלפו מאז, והשבוע התברר באופן סופי שעמנואל היא לא פרשת השבוע אלא פרשת השנה, והגיבור המרכזי שלה הוא הרבי השקט והנחבא אל הכלים שניצח על המערכה - האדמו"ר מסלונים.

בין דחיית כל ניסיון פשרה להצהרה "גם לא מול כיתת יורים", ניסו רבנים בכירים, עסקנים ופוליטיקאים חרדים להוריד את הרבי מהעץ. הוא הלך רחוק מדיי ולקח את כולנו איתו, אמרו בינם לבין עצמם, אך רבם של הורי עמנואל הוסיף להתעקש. בסוף רק אדם אחד ירד מהעץ: אדמונד לוי. או בג"ץ. בעצם שלטון החוק כולו. התלמידות האשכנזיות כבר לומדות בבית ספר פרטי משלהן, ויואב ללום מעמותת "נוער כהלכה" ינסה למגר את האפליה העדתית במקומות אחרים.

2. הרב מוטי אלון

איך שלא מסתכלים על זה ואת מי שלא תשאלו – מיהודית שילת ועד הרב דרוקמן – בשנה שחלפה עשה הרב אלון את הקאמבק. או שעשו לו. אחרי ארבע שנים בגלות מסתורית, חזר מי שהיה לאדמו"ר הראשון בציונות הדתית, ובגדול. בחודש אדר האשימו אותו עשר דמויות מרכזיות בציונות הדתית בניצול מיני של תלמידיו, ובאלול – סך הכל חצי שנה לאחר מכן - כבר הוזמן למסור שיעור תורה קבוע בישיבת "אור עציון" הנחשבת. רק בחודש שעבר הודיעה המשטרה כי נמצאה תשתית ראייתית נגדו והמליצה להגיש כתב אישום בפרשה, והשבוע – כך נמסר לי – היה אורח כבוד באירוע סליחות שקיימה התנועה החינוכית "מבראשית" בכותל המערבי לאלפי ילדים מהחינוך הממלכתי. גם בערוץ 1 אפשר לראות מדי פעם שידורים חוזרים של תוכנית פרשת השבוע שלו. ממש קונצנזוס.

הרב אלון לא התייחס מעולם בצורה עניינית ורצינית להאשמות שהוטחו בו, אבל נראה שרבים מהציבור הדתי-לאומי כלל לא זקוקים לתשובות שלו כדי לקבל אותו מחדש כמנהיגם הרוחני. יהודית שילת, מנהלת פורום תקנה שחשף את הפרשה והדמות הדומיננטית (והמיליטנטית) ביותר בין חבריו בכל הקשור לאלון, יכולה רק להביט מהצד בהשתאות ולהתפעל מהכריזמה והכוח המאגי של מי שהיא אפילו איננה מסוגלת לכנותו "הרב מוטי".

בשבוע שעבר שמע הרב ממגדל על הולדת בני – זה שבגללו רשימה זו מוגשת לכם בערב יום כיפור ולא לפני ראש השנה. אלון לא ידע שלתינוק יקראו אוֹרי מרדכי, ולכן אין סיכוי שחשב שזה על שמו, ובכל זאת מסר לי – דרך אחד מתלמידיו – ברכת מזל טוב. ואם גם אותי, שעקב אחר הפרשה הזו כבר שנתיים לפני שהתפוצצה ונחשף בה לכל כך הרבה חומר, הצליח האיתות הקצר הזה לבלבל, אפשר לנחש מה עובד על הדתי-לאומי הממוצע.

גורם בפורום תקנה טען בפניי לא מזמן שהרב מוטי אלון סובל מפיצול אישיות קיצוני. ביום, בפומבי, אמר, הוא אחד מגדולי הדור, ובלילה, בחדרי חדרים, הוא הופך את עורו ויורד לתהומות עמוקים מאוד. פיצול אישיות? נראה שמזה בדיוק סובלת הציונות הדתית כולה מאז שנחשפה הפרשה.

3. הרב מרדכי אליהו והרב יהודה עמיטל

בשנים האחרונות כבר פסקו רבים ש"אין ציונות דתית, יש ציונויות דתיות", כשהם מתכוונים לספקטרום רחב ביותר של דעות - מהרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו ועד לראש ישיבת הר עציון הרב יהודה עמיטל. ובכל זאת, נראה שעד לחודשים האחרונים אחזו שני ענקים אלה בחוזקה את הציבור הדתי-לאומי כולו, כבצבת, משני צידי המחנה, והשאירו אותו, למרות הכל, מלוכד. רק כעת הגיעה סכנת ההתפוררות.

מאה אלף איש ליוו את הרב אליהו בדרכו האחרונה, ובלוויית הרב עמיטל היו – כפי שהגדיר לי חבר – "רק תלת מימ"ד". אבל בעיקר בחייהם היו שונים. הראשון גאולי-משיחי, השני פרגמטי; זה בעל נטייה ליטאית, ההוא של מיסטיקה וקבלה; האחד מתומכי אוסלו, האחר – "היו לא תהיה".

שני הרבנים שימשו גם למעשה כגבולות הגזרה של הציונות הדתית. כעת נפרצו החומות. מה יהיה בתשע"א?

4. הרב אליעזר מלמד

מסימני הוועדה:

א. החל מחודש כסלו דאשתקד, כאשר אני מעביר למערכת ידיעה על הרב אליעזר מלמד ונדרשת תמונה מהארכיון, איש כבר לא מבקש לוודא מולי שאליעזר זה הצעיר ולא ההוא עם הזקן הלבן.

ב. אם אתם לא מבית-אל או הר-ברכה וגם לא קרובים אליהם במיוחד, "הרב מלמד" יש כעת רק אחד וקוראים לו אליעזר. הרב ברוך-זלמן, לעומתו, הוא "אבא של הרב מלמד", אף שמדובר ברב בכיר הנחשב ליורש (משותף, יחד עם הרב דב ליאור) של הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא בהנהגת חוגי "מרכז הרב".

מנימוקי הוועדה:

בדומה לחסידי סלונים בעמנואל ורבם, גם ראש ישיבת ההסדר בהר ברכה ותלמידיו קיבלו על עצמם באהבה

עונשי מאסר וסנקציות משמעותיות אחרות, ובלבד שלא ייאלצו להוריד את הראש בפני הפריץ ולעבור, חלילה, על עיקרי אמונתם. הרב אליעזר מלמד הפך לסמל באותם ימי משבר שבין צה"ל לישיבות ההסדר. באירועים שאליהם הגיע זכה לכבוד מלכים ולהתעניינות תקשורתית חריגה לרב במעמדו, ורבני ההסדר כולם נעמדו למענו על הרגליים האחוריות מול שר הביטחון, תוך שהם מהמרים על עתיד יחסי צה"ל והדתיים כולם, אף שרובם חלקו על דרכו. הם ראו בה כמתריסה ומתגרה ואף על פי כן העניקו לה גיבוי.

מי שבכל זאת מחפש ללמוד על מידת הפילוג הציונות הדתית, ימצא את מבוקשו בהמשך העלילה: בשיא המשבר מצא את עצמו ראש ישיבת הר ברכה בודד במערכה מול אהוד ברק. שני העקשנים הלכו ראש בראש, בדיוק כמו האדמו"ר מסלונים ואדמונד לוי, רק שאצל הסרוגים, איגוד הישיבות, בראשות הרב חיים דרוקמן, יצא מהמשחק רגע לפני ההכרעה. חבריו של הרב מלמד נטשו אותו תחילה "סתם" לבד, ולאחר מכן גם פצוע בשטח. אצל החרדים זה לא היה קורה. אצל החרדים זה גם לא קרה. ליצמן, גפני ופרוש יכולים לשלב ידיים וגם להפוך עולמות כשצריך. לא הממלכתיים והסרבנים.

5. יאיר לפיד (וגם גבי גזית ורון חולדאי)

יאיר לפיד בסך הכל "נחשד" בהרהורי פוליטיקה, וכבר הצליח לגעת בעצבים הרגישים ביותר של הציבור החרדי ולהטביע בו את חותמו. מגזית ועד חולדאי, מפרופ' רייכמן ועד רון קופמן – כל ההתקפות ודברי הביקורת שהוטחו בתש"ע בחרדים נזקפו מבחינתם לאיש אחד, שלשיטתם רק מבקש להכשיר את הקרקע ואת דעת הקהל לתקומת שינוי ולשחזור ההצלחה של אבא.

רוחו של יאיר לפיד ריחפה בחלל כמעט בכל הזדמנות שהציבור החרדי הוזכר בה, וזה עשה טוב לשני הצדדים. הוא המשיך להתחזק בסקרים (וכמעט נדרש לעזוב את העיתונות), והם - המפולגים והמפוצלים כל כך - החלו לשלב ידיים ולהתלכד. מתוך תחושת נרדפוּת הם כבר נערכים לקרב בלימה חסר פשרות מול האויב התורן.

את מה שמחולל לפיד לחרדים (ולהיפך) ניתן להמשיל היטב באמצעות הדיאלוג הבא.

קוזו, מפלגת מל"ל (סוג של שינוי): "טנדורי, נראה לך הגיוני שחילונים אוכלי טריפות ישלמו על בשר יותר מאוכלי כשר?"

הרב טנדורי, ש"ס: "נו, מה לעשות? כשרות עולה כסף: משגיחים, פקחים. גם האתרוג לא עולה כסף לחילונים"

קוזו: "אתרוג זה פעם בשנה, עוף זה כל יום. למה אתם לא נלחמים בעד הציבור שלכם?"

טנדורי: "מה, להוזיל מחירים?"

קוזו: "לשים מס על הבשר הטרף"

טנדורי: "השתגעת?"

קוזו: "מי אוכל טרף? רוסים, ערבים-נוצרים, עובדים זרים ומביעי מל"ל. למה שיהיה להם בשר זול, אני שואל. אותו עוף מאותו לול, אפילו אותו שוחט באותה משחטה. מצאו בו פגם קטן בכשרות - מוכרים אותו בחצי מחיר"

טנדורי: "מה אתה מציע?"

קוזו: "שים עליו מס, תייקר אותו"

טנדורי: "למה?"

קוזו: "בכסף הזה תשלם למשגיחי כשרות. כמו על הסיגריות, שהמס על הטבק מממן את המלחמה בסרטן"

טנדורי: "אה, אה, אה, אה. רואים שיש לך שורש טוב, אפילו שהתרחקת מהדת"

קוזו: "תגישו הצעת חוק של ש"ס"

טנדורי: "איך זה כדאי לך?"

קוזו: "כדאי גם לי, גם לך. תאמין לי. אתם תגישו את ההצעת חוק, נילחם בכם, תילחמו בנו, יהיה רעש, נאיים על ראש הממשלה בפרישה"

טנדורי: "לא, לא, לא. אנחנו מחכים לתקציב. אנחנו לא מעוניינים לפרוש"

קוזו: "אמרתי לפרוש? אמרתי נאיים"

טנדורי: "אתם לא עוזבים בלעדינו, קוזו"

קוזו: "חס וחלילה. אם אנחנו עוזבים הוא נשאר עם מפלגת העבודה. תוך שבוע - או שפורצת מלחמה או שמוותרים על ירושלים. אין לכם מה לדאוג. איך נקרא לו, לחוק?"