תמיד הרגשתי צורך עז להתנצל כשטוב לי
אולי זה בגלל שהבית שלי התרסק ונהרס כשעוד לא הספקתי לסיים בית ספר יסודי. יש לי אבא שבגד, אמא ששקעה בדיכאון ומודל אחד גדול ומעוות של מערכת יחסים זוגית. עכשיו אני מאושרת, ובכל זאת שותקת. חוששת לדבר עם חברותיי הטובות על הפיל הגדול והלבן שבאמצע החדר
יש לי זוגיות טובה עם אדם יקר לליבי. יש לי בית חם לצאת ממנו בבוקר ולחזור אליו בערב, ואפילו כלבה קטנה שעצובה להפרד ממני ושמחה כשאני חוזרת. יש לי צמחים להשקות ומטבח לנקות (ואפילו לבשל בו לפעמים). הרהיטים קצת ישנים ויש מקום לשיפור, אבל זה בית שיש בו איש ואשה שחיים בהרמוניה ויכולים לתכנן הווה ועתיד.
תמיד הרגשתי צורך עז להתנצל כשטוב לי. אולי זה בגלל שהבית שלי התרסק ונהרס כשעוד לא הספקתי לסיים בית ספר יסודי. יש לי אבא שבגד, אמא ששקעה בדיכאון ומודל אחד גדול ומעוות של מערכת יחסים זוגית. הגירושים שלהם לא הולידו שום דבר טוב: אבי עזב את הארץ, הותיר אחריו אדמה חרוכה – בית עגמומי וחשבון בנק שעבר רעידת אדמה. בבית העצוב הזה, כבר לא תלו תמונות על הקירות, כי לא היה בשביל מי, או בשביל מה. האהבה לא גרה שם יותר, ואנחנו ידענו שהיא גם לא תחזור.
את גיל ההתבגרות שלי עברתי בצבע שחור. שחור בבגדים, שחור בעיניים, ותוספת של כמה עגילים וברזלים – משהו שיגן עלי מפני מתיקותו הבלתי נסבלת של העולם. משהו בנורמליות של הסביבה דחה אותי, איך העולם הזה ממשיך לנוע בתמימות, ממשיך להסתובב, כשאצלי הכל עצר מלכת.
שנה אחר שנה חלמתי אהבה. מישהו שיהיה חבר, מישהו שיאהב ויחבק. העולם רצה לסרב לי, ועד גיל 20 נזרקתי יותר פעמים מאלה שיכולות לספור בחורות בגילי היום, בעיקר אם הן גרו בתל אביב יותר מחודש. המשכתי לחלום, המשכתי לרצות, והמשכתי לשמוע משפטים בנאליים בנוסח "זה לא את, זה אני", "אני לא מתאהב, לא יודע למה", כאילו התרחשה איזו תקלה טכנית בכל התהליך. לפעמים ניסיתי להיות קצת מישהי אחרת, אולי זה יעזור – זה הרי עזר לאחרות להיות הן עצמן ולא אני.
הזדהיתי עם ביאליק והאשמתי את הכוכבים
עד גיל 21 לא היה לי קשר רציני, משהו שאוכל לקרוא לו "אהבה". בשיעורי ספרות הזדהיתי עם ביאליק והאשמתי את הכוכבים, אבל הם בשלהם. גיל ההתבגרות נגמר, גם הצבא חלף לו, ושנה אחת לאחר מכן, מצאתי את עצמי מאוהבת ואהובה. זה היה מדהים. היה לי אדם קרוב, חבר ואוהב. אחד כזה נחמד שלוקח אותי איתו לכל מקום ומזמין אותי לארוחת ערב עם ההורים.
בילינו יחד קרוב לשש שנים. בסוף זה נגמר, בגללי. התחתנו מאוחר והתגרשנו כמעט מיד אחר כך. אולי זה הגיל ואולי זה התרגיל, אני לא יודעת. נראה שהתבגרנו יחד והפכנו לאנשים שונים. חשבתי שלא אמצא עוד אהבה כזאת, חשבתי שאהיה האשה עם 30 החתולים, זו שממלמלת לעצמה.
ואז הוא הגיע. כן, זה קרה לי שוב. התאהבנו כאילו פגע בנו ברק, ועברתי לגור איתו אחרי חודשיים בלבד. מאז אנחנו יחד, בונים את הקשר שידע גם כמה מורדות בדרך, אבל התחזק מהן. גרים במושב, מתכננים עתיד משותף, חתונה וספה תלת מושבית לסלון.
התרגלתי להיות זאת שאין לה. הניסיון עם עולם הבדידות והכאב חידד אצלי את הרגישות לאנשים אחרים. כואב לי כשאני יודעת שחברתי הטובה ביותר שוכחת את עצמה בעבודה כי היא יודעת ששם טוב לה. אין מי שיחכה לה בבית, או מישהו שהיא תחכה לו. כואב לי שחברה אחרת עברה פרידה קשה מאוד שהחזירה אותה לבית הוריה, סובלת מחרדות ומחולשות. אני אוהבת אותן ומרגישה שיש חומה קטנה בינינו עכשיו, גם אם לא אומרים שום דבר. ואני, אני רק רוצה שיהיה להן טוב, באמת טוב.
זה הפיל הגדול שנמצא במרכז החדר, ואיש לא מדבר עליו. הפיל גדול ולבן, משתלב בצבע הקיר, אבל לא ניתן להתעלם מקיומו. וכשאושיט את ההזמנה לחתונה, זו שמעוטרת בזוג ציפורים, אנחנו נשמע אותו נושף בחדקו, ונתעלם.
- מוקדש לחברותיי האהובות
ולעיר הלבנה.
