התעשיין אפרים אילין הלך לעולמו

התעשיין הוותיק אפרים אילין נפטר אתמול (ו') בצהריים בגיל 98 ממחלה בכליות. אילין היה מייסד ובעלי קייזר-אילין, החברה הישראלית הראשונה והגדולה ביותר לייצור מכוניות, ומפעל התעשייה הביטחונית עשות אשקלון . אילין השאיר אחריו שני בנים, ארנון ורמי, וכן נכדים ונינים. הלווייתו תתקיים מחר ב-16:00 בבית העלמין ברחובות. 

"אתמול הלך לעומלמו אדם יוצא דופן, שתרם תרומה גדולה למדינה", אמר ל-ynet בנו של אפרים, ארנון אילין, "לשמחתי, הוא זכה לחיים ארוכים, ועד לפני מספר חודשים היה עירני, פעיל ונמרץ".

קנה לצה"ל את המטוסים הראשונים

 אילין נולד וגדל בחרקוב שבאוקראינה למשפחה ציונית אמידה ועלה לישראל בהיותו בן 12 ולמד בגימנסיה העברית הרצליה. משפחתו, שהחזיקה מפעלים ברוסיה לפני המהפכה הסובייטית, התגוררה בנס ציונה, רכשה שם פרדס ועסקה בנדל"ן. הוא למד לתואר ראשון ושני בכלכלה ומסחר באוניברסיטת לייז' בבלגיה.

"בשנים 1945-1947 עסק במכירת כותנה מצרית למפעלי טקסטיל באיטליה, וכך עשה את הונו הראשוני הגדול, בהיקף של כמיליון דולר. במקביל, ערך בארץ עסקאות נדל"ן בשותפות עם קןנצרן סולל בונה.

במקביל ללימודיו ולעסקיו, היה פעיל בתנועת בית"ר ובפעולות הגנה והעפלה של ארגון האצ"ל, וב-1943 נתפס בידי הבריטים וישב בבתי סוהר של שלטונות המנדט.

במלחמת העצמאות לקח חלק מרכזי ברכישת הנשק מצ'כוסלובקיה עבור כוחות הביטחון. בין השאר ארגן ומימן מכיסו את אוניית הנשק "נורה", וסייע בהבאתן של שלוש אוניות נוספות. בנוסף לכמות עצומה של נשק קל, רכש בצ'כיה מכספו הפרטי את מטוסי הקרב הראשונים של צה"ל.

לאחר מכן, שימש כיועץ כלכלי של המשטר ביוגוסלביה, סייע בהקמת תעשיית הפלדה היוגוסלבית ובכך איפשר לישראל לרכוש נשק יוגוסלבי ולהעביר דרך יוגוסלביה מטוסים שנרכשו עבור צה"ל בצ'כיה ועולים חדשים ממזרח אירופה. במקביל, יצר קשרים גם בין ישראל לרומניה, כאשר מכר לרומניה ציוד לקידוחי נפט ובתמורה השיג אישור להעלאתם ארצה של 150 אלף יהודים. 

ייצר 100 אלף מכוניות בשנה

ב-1950 הקים אילין את את מפעל קייזר אילין, שהיה שותפות שווה שלו ושל קונצרן המכוניות הבינלאומי קייזר פרייזר. המפעל, שהוקם בהשקעה של כ-2 מיליון דולר, פעל במשך 18 שנה וייצר למעלה מ-100 אלף מכוניות, רובן לייצוא, בהתחלה מדגמי קייזר והנרי ג'יי של חברת קייזר ואחר כך גם עבור חברות אחרות, מדגמי הינו, רנו, קאטר-שבו וסטודיבייקר-לארק. 

המפעל של אילין היה המפעל הראשון בישראל שייצא מוצרי טכנולוגיה מתקדמת - שכל הייצוא שלה עד אז כלל טקסטיל, מוצרי חקלאות ומוצרי תעשייה בסיסיים. בשנות ה-50' תפסו ייצוא המכוניות במפעל, במקביל לייצוא המכוניות של סוסיתא המתחרה, כרבע מהייצוא התעשייתי של ישראל.  במקביל לייצוא המכוניות האזרחיות, ייצר עבור צה"ל את הג'יפים מדגם ויליס. המפעל העסיק אלפי עולים חדשים שקיבלו הכשרה תוך כדי עבודה.  

"השיטה רדפה אותי"

בסוף שנות ה-50' החל המפעל לסבול מהפסדים, מאחר שחברות זרות, בעיקר רנו הצרפתית, נכנעו לחרם הערבי והפסיקו לעבוד אתו, וכן בגלל שינויים בשוק המכוניות היפני. סיבה נוספת להצטמקות המפעל הייתה שהמכוניות שייצר לא נרכשו בשוק המקומי, בניגוד להתחייבות ממשלתית לרכוש שליש מהמכוניות שלו.

אילין ומקורביו טענו כי המערכת השלטונית, שהייתה שייכת למפלגת מפא"י ושלטה על המשק כולו, הכשילה את עסקיו וקידמה את מפעלי סוסיתא על חשבונו משום שהיה רוויזיוניסט ולא היה מקושר בתנועת העבודה, ואולי גם בגלל שסירב לתרום למפא"י כסף. אף שקיבל ב-1952 את אות הייצואן המצטיין, הוא חש במשך שנים כי הממסד הפוליטי מתכחש לתרומתו העצומה גם להקמת צה"ל ולניצחון במלחמת השחרור, וגם להקמת התעשייה הישראלית.

בראיון לכתב ynet צבי לביא, שפורסם ב-2008, הוא סיפר כי: "השיטה רדפה אותי עד הסוף. הייתי צריך להיאבק בתנאים של מדבר כדי להקים את המפעל, אבל כדי לקיים אותו הייתי צריך להסתגל לתנאים של ג'ונגל, שמעטים הצליחו להיכנס אליו ולצאת ממנו בשלום. השיטה מבית מדרשה של מפא"י השלטת יצרה בישראל של שנות ה-50 וה-60 כלכלה המבוססת על תלות טוטאלית בהחלטות הממשלה, בשר הממונה, במנכ"ל, בפקיד הבכיר והזוטר, ובשוטר המכס. כל בורג שהבאת ארצה, כל מכונה שהרכבת, כל דולר שהבאת או הוצאת - הכל היה תלוי ברצונם הטוב או הרע של הביורוקרטים המפלגתיים, ששיקולים כלכליים טהורים מהם והלאה".

"הייתי נאיבי, אבל חשבתי שאני חזק מהם. לא ידעתי איזה מחיר כבד אצטרך לשלם על החוצפה הזאת, עד שנכנסתי עם הראש בקיר", סיכם אילין.

בשנות ה-60' מכר אילין את המפעל בכשלושה מיליון דולר, וקיבל גם פיצוי של כמיליון דולר מרנו על כך שניתקה עמו את החוזה. בכספי המכירה הוא הקים את מפעל עשות אשקלון, הקיים עד היום ועוסק בייצור גלגלי שיניים לטנקים. עשות בבעלותו של אילין התחרתה בהצלחה בתעשייה הצבאית, אך בלחץ בכירי מערכת הביטחון, אילין נאלץ לבסוף למכור אותה בהפסד לתעש, המחזיקה בו עד היום. 

לאחר שעסקיו העיקריים קרסו, הקים אילין מפעל להכשרה מקצועית לאריגת שטחי קיר אמנותיים בנצרת עילית, ולאחר מכן פרש מהתעשייה והקים חברה בינלאומית להשקעות ביצירות אומנות, וסייע בעסקיהם של בניו, שעסקו בייבוא מכוניות.

בנוסף לעיסוקיו העסקיים והביטחוניים, היה אילין חבר חבר הנאמנים של מכון וייצמן ברחובות ומעורב בהקמת התזמורת הקאמרית של ירושלים, לשכת המסחר ישראל-בלגיה ולוקסמבורג ולשכת המסחר אמריקה-ישראל, וכן תרם רבות לספרייה הלאומית בירושלים, לתיאטרון גשר, למשכן לאמנויות הבמה, לתזמורת הפילהרמונית הישראלית ולאוניברסיטת בן גוריון.